השמאל ותהליך השלום: תמונת מצב

לכאורה המצב המדיני ויחסינו עם הפלשתינים נמצאים במבוי סתום. די מייאש לראות כיצד למרות הכוונות הטובות של גורמים בשמאל בישראל וברשות הפלשתינית, למרות המפגשים הלבביים והחבריים, למרות התקוות והאמונה שהסכם שלום אפשרי והכרחי, למרות כל אלה המציאות שונה לגמרי...

בפועל, הממשלה ממשיכה לבנות ולהעמיק שורשים בשטחים במלוא המרץ (ובמלוא הכסף של כולנו). הרשות הפלשתינית נתפשת כחלשה ברחוב הפלשתיני מאלף ואחד סיבות, החל משחיתות פנימית ודרך חוסר האומץ להתמודד מול חמאס. החמאס בעזה, מצידו, משמר את השלטון תחת המצור, משמר את השנאה לישראל (ומכאן גם לרשות - משתפת הפעולה) ובעצם מוכן להמשיך במצב הקיים ככל שיידרש. באופק לא נראה שום גורם שבאמת יכול להזיז אותו משם.

שוחרי השלום הבלתי נלאים שבינינו ממשיכים להבטיח שאם יהיה הסכם מכובד אזי הכל יסתדר. אבל מי יאמין לזה? עם מי ייחתם ההסכם? האם למחרת הסכם שתי המדינות פתאום החמאס יתרצה ויסכים לסוף הסכסוך? האם האירופאים או האמריקנים יכולים לערוב להסכם כזה? האם הם יילחמו בטרור עבורנו? הזיכרון הלא כל כך רחוק שלנו אומר לנו שכנראה שלא. כנראה שתחת אש הם פשוט יברחו כמו שברחו בעבר. הזיכרון הלא-רחוק גם מראה לנו שהכסף האמריקני כבר כנראה לא קונה הכל. בפרט הוא לא קונה יציבות שלטונית וביטחון.

רעיון המדינה האחת

אז מה בכל זאת? האם יש מה לעשות? גורמים במפלגה כבר השתכנעו שכנראה הסכסוך לא פתיר וניאלץ לחיות איתו עוד שנים רבות. כל מהלך הינתקות נוסף ייתפש כחד-צדדי ולכן פסול. מספיק נכווינו במהלך חד-צדדי בעזה שגרם בסופו של דבר לקריסת הרשות ועליית חמאס. הסיכון בעליית חמאס ביהודה ושומרון בלתי נסבל. גם מהלך צבאי בעזה לא בא בחשבון משום שהמחיר בחיי חיילינו שנשלם בלתי נסבל ובכלל, מה נעשה שם למחרת שנכבוש ונסלק את חמאס? חוץ מזה, כיפת ברזל עושה עבודה טובה וההגנה על האזרחים בדרום מספיק טובה. נו, נגיד...

אז מה רע לישראל במצב הקיים? מה יכול להשתבש? הרי הרשות כבר ניסתה לקבל הכרה כמדינה ולא ממש הצליחה. ברור גם שבמצב הפירוד בין הרשות והחמאס כל הכרה בעצמאות תהיה מגוחכת וחסרת תוקף. מה שלדעתי כן עלול להשתבש זה שהרשות, בהבינה שלא תוכל להנהיג בטווח הנראה לעין מדינה פלשתינית, פשוט תזנח את רעיון שתי המדינות ותפנה לרעיון המדינה האחת. היות שישראל כבשה ולא מראה שום נכונות אמיתית לסגת, היות שישראל עסוקה בפיתוח תשתיות מסיבי, היות שישראל יישבה את אזרחיה ברחבי השטחים, כל שנותר הוא לדרוש מישראל שתאמץ גם את תושבי השטחים הערבים לחיקה ותקבלם כאזרחים מן המניין. כבשתם אותנו, ניצחתם אותנו, פירקתם אותנו, ריסקתם אותנו, אנחנו נכנעים, בבקשה, קחו אותנו, אנחנו שלכם!

מרגע שתפנה הרשות לאו"ם, על סמך כל פעולותיה של ישראל לחסימת המדינה הפלשתינית, ותדרוש פשוט מתן אזרחות ושוויון זכויות לפלשתינים במדינה הישראלית, אני לא רואה כיצד יוכלו ארצות הברית ומדינות המערב לעמוד לצידנו. מה נגיד אז? שהמדינה היהודית בסכנה? בוודאי שהיא בסכנה! אבל מי אם לא אנחנו אחראים לזה? כנגד בקשה כזו נתקשה מאוד לטעון שאיננו מדינת אפרטהייד ושאיננו עם מפלה.

עמדה חדשה משכנעת

אז רגע לפני, אני מציע להנהגה במפלגת העבודה להתחיל ולנקוט עמדות קצת יותר ברורות והחלטיות. פינוי הישובים מהשטחים הכרחי כדי ליצור מקום למדינה פלשתינית. הפלשתינים לא ייקחו על עצמם שום אחריות על שטחים מחוררים ומפורדים כשאנחנו נמצאים בכל מקום. האם פינוי ישובים היא פעולה חד-צדדית? כן, אבל במצב הנוכחי אין לנו ממש ברירה ומי שמצפה שנקבל תמורה עבור כל צעד לאחור שנעשה משלה את עצמו. יחד עם זה, ישראל חייבת להפריד הפרדה עקרונית בין פינוי הישובים האזרחיים לבין הפסקת השליטה הביטחונית. רק במקום בו ניתן יהיה למסור את האחריות הביטחונית לרשות או למדינה הפלשתינית, רק שם צה"ל יוכל לצאת.

ויש גם מחיר לשלום. עבור המתנחלים יהיה זה פינוי הבית והעברתו לשטחי ישראל הריבונית. עבורנו, השמאלנים, מחיר השלום יהיה הצורך לגבות את הרשות מבחינה ביטחונית ולהבטיח שמקרה עזה לא יוכל לחזור. אם הרשות תקרוס וחמאס או גורם טרוריסטי אחר ישתלט, אזי צה"ל יהיה חייב לקחת בחזרה את השליטה והאחריות, בדומה למה שנעשה במבצע "חומת מגן". גם כאן, מי שחושב שניתן לקיים שלום בלי ערבות ביטחונית עצמית, משלה את חבריו ואת עצמו.

עמדה כזו שגורסת שמדינה פלשתינית היא אינטרס ישראלי לא פחות מאשר פלשתיני, שהישובים האזרחיים בשטחים מהווים חסם לתהליך ולמדינה הפלשתינית, שאת השלום נצטרך לגבות באומץ ובנחישות מבחינה ביטחונית (ולא כמו שעשינו בעזה!!!), עמדה כזו מהווה חידוש בנוף הפוליטי ותוכל לשכנע גם אנשי מרכז באלטרנטיבה.

אם לא נציב עמדה כזו, הרי שאנחנו עושים יד אחת עם ממשלת הליכוד, שכאילו רוצה לעשות שלום, שכאילו מסכימה שלפלשתינים תהיה מדינה. אבל בפועל נוקטת הממשלה צעד ועוד צעד לסתימת הגולל על האפשרות הזאת, והלכה למעשה, בסופו של דבר, מכתיבה מדינה אחת בין הים לנהר, מדינה שבה הרוב היהודי כלל אינו מובטח.