במשך חודשים נאמר לבוחרים להביע את רצונם בקלפי, כי זו תמצית הדמוקרטיה: בעזרת הצבעתם נבחרים נציגיהם, שאמורים לבצע את שליחותם בכנסת. הבוחרים הצביעו. כעת תור הנבחרים, ובראשם ראש ה
ממשלה. משימה קשה מנשוא עומדת לפניו.
בנימין נתניהו אינו ניצב היום בעמדה החזקה שבה שאף להיות, ועדיין הוא ראש הממשלה היוצא והנכנס. תוצאות הבחירות קובעות שאין לו האפשרות להקים ממשלת מרכז-ימין, או ממשלת מרכז-שמאל. כיו"ר מפלגת המרכז (הליכוד) הוא חייב לכבד את רצון הבוחרים, המוביל לממשלת ימין-מרכז-שמאל, ובמילים אחרות, ממשלה שתהיה מבוססת על שיתוף פעולה עם "הבית היהודי" ו"יש עתיד". שילוב זה, ובלבד שאף אחד משני השותפים הבכירים לא יפסול את האחר, מאפשר יצירת גרעין המונה 61 ח"כים, שסביבו ניתן להרחיב ולהוסיף עוד כוחות.
הישג מרשים ללפיד יאיר לפיד הגיע להישג מרשים ביותר - מאפס ועד לראשות המפלגה השנייה בגודלה - אבל, לא פחות מכך, ההישג מחייב. הוא ניצב היום בצומת מרכזי, ועליו לבחור בין שני כיוונים: השתלבות בממשלה רחבה בראשות נתניהו, או העדפת חזית הסירוב שאותה מובילות מנהיגות שלוש מפלגות השמאל, שהמכנה המשותף שלהן הוא תיעוב נתניהו והעדפת אבו-מאזן.
דווקא הישגו של לפיד מוכיח שציבור הבוחרים אינו מעוניין בסדר היום המדיני שמשמעותו המשך הדשדוש בתהליך שקרי לעבר שלום חזירי, במקום בטיפוח מדינת היהודים. התבטאויותיו במהלך מערכת הבחירות הראו שהוא שונה משלושת הנ"ל: הוא לא פסל ישיבה בממשלת נתניהו, ולא הביע דעות שמאלניות קיצוניות בתחום המדיני.
דווקא הישגו של לפיד מוכיח שציבור הבוחרים מעדיף את סדר היום הכלכלי-חברתי (כלכלה איתנה, הפחתת מחירי הדיור, שוויון בנטל), ובתחום זה רב המשותף על המפריד אצל כל השלושה: נתניהו, לפיד, בנט. מעבר לסיסמאות הבחירות, לפיד יודע שציבור המתנחלים, הציבור העובד והמשרת, הוא חלק בלתי נפרד ממעמד הביניים, מגזר שאותו הציב בראש דאגותיו.
ממשלת ימין-מרכז-שמאל מעבר לתוצאות המספריות הבעייתיות וליחסי הכוחות המורכבים שיאפיינו את הקואליציה הבאה, צפויה לה גם בעיה תפקודית לא קלה: כל 19 הח"כים של "יש עתיד" וכמעט כל 11 הח"כים של "הבית היהודי" הם חסרי כל ניסיון פרלמנטארי, קל וחומר מיניסטריאלי. המשמעות היא שבקואליציה ובממשלה הצפויות יהיו הרבה מאוד ח"כים ושרים טירונים, שישגו וילמדו על גבנו, ומוטב שהטירונות לא תיעשה בתחומים קיומיים לגורלנו.
ממשלת ימין-מרכז-שמאל בראשות נתניהו, כאשר משני צדדיו פועלים לפיד ובנט, יכולה וצריכה להחזיר לקידמת הבמה את תכלית קיומה של מדינת היהודים: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. נושא העלייה והקליטה נדחק לקרן זווית בעשרים השנים האחרונות, שבהן התעסקה ישראל בעיקר ב"תהליך השלום" ובחתירה להקמת מדינה לאויב במקום בביסוסה של מדינת היהודים. חבל שראש הממשלה לא מנה את עידוד העלייה בין העקרונות המרכזיים של ממשלתו הבאה.
ישראל של אחרי גל ההגירה מברית המועצות לשעבר לפני עשרים שנה אינה דומה לישראל שלפניו, מבחינה כלכלית-חברתית-תרבותית. ישראל יכולה ליהנות משגשוג דומה אם תשכיל היום להפנות את מרצה לכיוון אופק מדיני ליהודים, ובמיוחד לנוכח התגברות האנטישמיות הנוצרית והמוסלמית באירופה. מעבר לחשיבות הערכית והמהותית, תחום העלייה יכול לשמש מכנה משותף ומאחד למרכיבי הממשלה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
