השופטת: מיכל עמית-אניסמן, בית משפט השלום בראשון לציון

המועד: יום רביעי, 3.4.13, שעה 08:30

הנושא: קדם-משפט אזרחי

אפשר להתחיל בפרט טכני לכאורה: אצל מיכל עמית-אניסמן, כל דיון מתחיל בדיוק בזמן ונמשך בדיוק חצי שעה - כפי שנקבע בלוח הדיונים. אבל זה טכני רק לכאורה, משום שהדבר מלמד על ניהול נכון של הזמן, הצדדים יודעים זאת ואינם מאחרים, והחשוב מכל: זה מחייב אותם להתמקד לאחר שעמית-אניסמן עצמה התכוננה היטב לדיונים.

התיק הראשון הוא תביעה נגד חברת ביטוח בטענה שהמבוטחת הפכה לסיעודית. עמית-אניסמן מתלוצצת בקלילות עם עורכי הדין, שאחד מהם מספר שבא מרחוק - משוהם. זה מאפשר לעמית-אניסמן לגלוש ישר לעניין: "באמת תהיתי למה אדוני בא, רציתי לראות איך אנחנו מתקדמים". עורך הדין של חברת הביטוח שואל אם לעמוד או לשבת, ועמית-אניסמן עונה בחיוך אופייני: "אצלנו עומדים, ככה לימדו אותי".

הבקיאות של עמית-אניסמן אינה רק בפרטי התיק (כמו מיהו הרופא ומה הייתה חוות דעתו) אלא גם במה שמסביב. כאשר בא-כוחה של חברת הביטוח מצטט פסק דין מבית הדין לעבודה, מציינת עמית-אניסמן ש"לא פעם ראשונה שזה נכתב"; היא עצמה מצטטת פסק דין של הנשיאה הילה גרסטל שאינו מוכר לעורך הדין, למרות שזהו תחום התמחותו. מידיעה שיפוטית היא מעירה, שלפעמים מה שרואים בבדיקה אינו משקף את מלוא מוגבלותו של המבוטח. עמית-אניסמן גם צועדת עם הזמן ומעיינת בתמונות על גבי המחשב הנייד שמגיש לה עורך הדין.


"לא בטרמינולוגיה הזאת"


אחרי עשר דקות פונה עמית-אניסמן לבא-כוחה של התובעת, מציגה שאלות כדי למקד את נקודות המחלוקת ומצטטת מתוך המסמכים. ערנותה בולטת לעין: כאשר עורך הדין מייחס טענה מסוימת לחברת הביטוח, מעירה מיד עמית-אניסמן ש"הם לא טענו את זה, ממש לא, לא בטרמינולוגיה הזאת" - וכך מונעת הקצנה מיותרת של הוויכוח.

מטרתה של עמית-אניסמן בשלב זה, כאשר ברור שהצדדים אינם מסוגלים להגיע לפשרה, היא לקצר את ההליך. לדבריה, היא מנסה למנוע את הצורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט, כי "אלו בדיקות יקרות למדי", אך עד מהרה מגיעה למסקנה שאין לה ברירה. בא-כוחה של חברת הביטוח מציע שהיא תפסוק על סמך חוות הדעת המנוגדות של הצדדים, אך עמית-אניסמן נחרצת: "לא אצלי. בעניינים שברפואה אני נעזרת במומחה מטעמי". אבל אז היא מוכנה לקבל הצעה אחרת שלו: לשמוע את הראיות ולמנות את המומחה לאחר מכן, אם עוד יהיה צורך.

כעת מאפשרת עמית-אניסמן לבתה של התובעת להתבטא - אולי לא לגמרי לפי הפרוצדורה, אך מאוד אנושי ומיד נראה שזה גם עוזר לה להתקדם. עמית-אניסמן ממקדת אותה בשאלות, מבקשת שתדבר לאט לצורך ההקלדה, ומנסה לברר מה מצבה של האם מבחינת פעולות ביתיות. "סליחה על השאלה: שליטה על סוגרים?", היא שואלת בעדינות. בין לבין, שמה לב עמית-אניסמן לכך שטלפון סלולרי מצלצל והיא מגיבה מיד: "אדוני, לא עונים לטלפון באולם בית המשפט". אחרי כמה דקות היא פונה לבת: "אני מודה לך. גבירתי, עוד תהיה לך הזדמנות ארוכה, אם חס ושלום לא נגיע להסכמה" - ומאפשרת לה עוד משפט אחד.

עמית-אניסמן קובעת מועדים להגשת עדויות ומדגישה שתצהיר החוקר מטעם חברת הביטוח יוגש במעטפה סגורה כדי לשמור על פרטיותה: "לשים לב, לא לסרוק לנט. כבר נתקלתי במקרים שמגישים למטה [במזכירות] ואז סורקים". כאשר אחד הצדדים מבקש צו לגבי הליכים מקדמיים, עמית-אניסמן מפתיעה אותו: "עמדתי היא שהליכים מקדמיים הם בין הצדדים לבין עצמם, ורק אם אין ברירה פונים לבית המשפט. אין צורך בצו להליכים מקדמיים, זה נוהג שהתפשט ללא הצדקה". קדם-המשפט הבא נקבע ל-16.9.13; "המצב קשה", עונה עמית-אניסמן לבא-כוחה של התובעת השואל אם אין אפשרות לקיימו עוד לפני הפגרה.


"תבוא, שלא נצטרך לצעוק"


התיק הבא הוא מחלוקת בין משכיר דירה לבין השוכרים, כאשר הראשון טוען שהם החזירו אותה מלאת עובש וגרמו נזקים. עמית-אניסמן שוב בקיאה בפרטים ושוב מתחילה להציג שאלות כדי למקד את המחלוקת, אך בא-כוחם של השוכרים מתערב וטוען שכלל אין יריבות: התובע הוא בנה של מי שהשכירה את הדירה והלכה לעולמה.

עמית-אניסמן נאלצת להסביר לבא-כוחו של התובע מושכלות יסוד: "מבחינה משפטית השאלה היא אם יש צו ירושה או צו קיום צוואה". היא קוראת לתובע ("תבוא, שלא נצטרך לצעוק") ומגלה שהוא רק אחד היורשים ושאין צוואה. עמית-אניסמן שוב חוזרת לשנה א' במשפטים: "אתם צריכים לצרף צו ירושה ותצהיר של האחות שאין לה התנגדות להגשת התביעה". יש שופטים שהיו דוחים על הסף את התביעה במצב זה, אך עמית-אניסמן נותנת הזדמנות לתקן. בא-כוחם של השוכרים אומר שיש לתקן את התביעה, אך עמית-אניסמן מסבירה את גישתה: "המטרה איננה להכביד בהוצאות על הצדדים, אלא לקדם ולייעל; צריך לראות מה כתוב במסמכים". כאשר עורכי הדין מתחילים להתווכח ביניהם, היא מפסיקה אותם מיד בצורה נעימה.

בשעה טובה אפשר לגשת לגופם של דברים. בא-כוחו של המשכיר אומר שהתביעה מבוססת על חוות דעת של מומחה, אך עמית-אניסמן לא קונה את זה: "זו לא פעם ראשונה שאני קוראת חוות דעת, ובלשון עדינה - חוות הדעת בעייתית. רוב חוות הדעת מבוססת על עובש, והיום יש דרכים קלות לטפל בעובש. מכאן ועד למה שתבעתם - הדרך ארוכה מאוד מאוד". עורך הדין, בחוצפה לא קטנה: "גבירתי קראה את חוות הדעת?". עמית-אניסמן בשקט: "בזה פתחתי".


"זה בסדר, טבעי להתרגש"


לאחר עוד קצת שאלות ותשובות לעורכי הדין, מאפשרת עמית-אניסמן לשוכרת הנתבעת להשמיע את דברה. זה קצת מזכיר דיון בבית המשפט לתביעות קטנות, אבל כך יכולה עמית-אניסמן למקד את נקודות המחלוקת. "אני מאוד מתרגשת, זו פעם ראשונה", מסבירה הנתבעת, ועמית-אניסמן נוטלת את התפקיד האימהי: "זה בסדר, טבעי להתרגש בבית המשפט". הנתבעת פונה לעמית-אניסמן בשפת יום-יום ובגוף שני, אך עמית-אניסמן נמנעת בצדק מלהעיר לה.

כאשר מבקש בא-כוחו של התובע להגיב, אומרת עמית-אניסמן בצורה נחרצת: "אדוני יקרא את חוות דעת המהנדס. הוא כותב על סמך מה שהתובע אמר לו, ויש לקחת בזהירות רבה את מה שהוא אומר. יש בעייתיות גדולה מאוד בתיק הזה. היו נזילות מבחוץ, וזה מתבסס על תמונות שאתם הגשתם. עובש נובע ממים ולא מזה שלא פתחו חלונות [כטענת התובע], והמים באו מבחוץ. אפשר למנות מומחה, זה עולה אלפי שקלים ומייקר את התיק. אם דבריה של הגברת [הנתבעת, בדבר נזילה מבחוץ] יוכחו - אין בסיס לכל התביעה. אני לא אתן את ידי לשיפוצים כלליים במושכר [על חשבון הנתבעים]".

לבסוף מכתיבה עמית-אניסמן החלטה: התובע יציג בתוך 30 יום צו ירושה ותצהיר של אחותו. "נוכח עדויותיהם של הצדדים ולנוכח המחלוקת בנוגע לשאלה מהו מקור העובש, התובע ישקול את המשך תביעתו ויודיע את עמדתו עד 5.5.13".

השורה התחתונה: שופטת מקצועית לעילא, המתכוננת היטב לתיקים, ממקדת את הדיון בנקודות המרכזיות ומאזנת בצורה מצוינת בין יעילות לבין הגינות.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.