בתרבות הערבית מוסלמית שמור מקום מיוחד לדהימי. לכופרים הגמורים, אלו הקרויים בעברית עכו"ם, מזומן באיסלם גורל ברור: מוות או התאסלמות. כך נכבשה מצרים הקופטית, צפון אפריקה הברברית, סודאן הנוצרית, ניגריה ואינדונזיה, הודו המוסלמית ובנגלה-דש. לדהימי, דהיינו אלו המאמינים באל אחד, אך לא בנביאו מוחמד, יהודים נוצרים ונסטורים, מועיד האיסלאם גורל של נחיתות מתמדת, חסות נטולת זכויות, תשלום כופר נפש שנתי, ואי-יכולת להתגונן. ובקיצור, שלל מהם את הריבונות.
בארץ ישראל תחת שלטון הכובש המוסלמי חיו נציגי שתי דתות הדהימי, היהודים והנוצרים. שתי הקהילות הללו בחרו בשתי דרכים שונות כדי להתמודד עם השליט המוסלמי. היהודים תמיד שאפו לחדש את ריבונותם, בתפילה, בשיר ובמעשה, ואילו הנוצרים קיבלו עליהם את הדהימה בכל ליבם, והפכו לעושי דברו של השליט המוסלמי. בעוד היהודים במאה השנים האחרונות עובדים במרץ כדי להגשים את זכותם הריבונית על ארץ ישראל, בחרו הנוצרים לחסות תחת כנפיו של הרוב המוסלמי, ופעלו בשירותו בכל כוחם. רוב המפלגות הערביות-קומוניסטיות היו מונהגות ועדיין, על-ידי נוצרים אשר בחרו בדהימה, ומשרתות את העניין הפלשתיני-מוסלמי במרץ רב מתוך כוונה למצוא חן בעיני הכובש המוסלמי, שהוא כידוע אכזרי ונוקם ונוטר, יותר מאשר היהודים, הרחמנים בני רחמנים.
ובכן, מה שכרם של הנוצרים תומכי הרוב הערבי-מוסלמי? שכרם רע מאוד. באופן אחיד ובלתי מתפשר הם מגורשים ממקום מושבם, ממעוזיהם בהם הם יושבים כשלוש מאות שנה לפני שהגיע לכאן הפולש המוסלמי, מספרם מתמעט והולך ואין מרגוע לכף רגלם. בבית-לחם, עיר הולדתו של ישו, מספרם של הנוצרים ירד משבעים אחוז לעשרים אחוז, ובנצרת, עיר מגוריו של ישו, הם מותקפים ומוטרדים ללא הרף. ואם לא די בכך שהרוב המוסלמי דוחק בהם לעזוב בכל האמצעים, הרי שגם את הנכסים החומריים והרוחניים החשובים ביותר מנכס לעצמו הפולש המוסלמי. את מגרש הכנסייה שבנצרת ניכס לעצמו הכובש המוסלמי ועתה הוא מקים עליו מסגד. לעראפאת, ועתה אבו-מאזן, יש כסא כבוד בכנסייה הנוצרית הקדושה ביותר, בבית לחם.
מכוניתו של הארכיבישוף הילאריון קאפוצ'י שימשה את הפולש המוסלמי להברחת כלי נשק וחומרי חבלה. ראשי הכמורה משמשים קבע כשופרות של צורריהם כנגד היהודים. בפרוץ מאורעות הדמים (ובמילים אחרות, מלחמת אוסלו) השתמש הפולש המוסלמי בכנסיית המולד כבעמדת ירי ומעוז לרוצחים מתוך ידיעה כי היהוד, רחמנים בני רחמנים, לא יפגעו בכמרים חסרי ישע. כה גדול הוא הפחד שמשרים המוסלמים בדהימים שלהם, שאלו האחרונים חששו להתלונן על מעשה הנבלה, שכן יודעים הם כי היהוד יש להם את הנוהג הנפסד להפקיר אחים לצרה לגורלם.
מה יוכלו היהודים ללמוד מגורל אחיהם לצרה, הנוצרים דארץ ישראל? באופן ברור לא כדאי להיות דהימי. באופן ברור הדהימי הופך לכלי משחק, לחוכא ואיטלולא, לכלי שרת בסגנון השתמש-וזרוק, בידי הכובש המוסלמי. בסופו של דבר מגורש הדהימי בבושת פנים מביתו, נחלתו ומורשת אבותיו ואימותיו (לא נשכח את מריה הקדושה שהייתה יהודיה כשרה לכל דבר) ואין פוצה פה ומצפצף. אפילו ארצות המערב הנוצרי, יוון ורוסיה, אנגליה וצרפת וארצות הברית ממלאות פיהן מים בעוד המיעוט הנוצרי נרדף עד צוואר בידי הפולש המוסלמי. והיה אם ישא הדהימי את ליבו לריבונות, לחיים בכבוד הרי שאז אחת דתו למות.
ישנם יהודים במדינת ישראל אשר רואים בדהימה פתרון סביר לבעייה היהודית. לשם כך הם נוסעים למקומות שכוחי אל ונושאים ונותנים (דהיינו, נותנים ונותנים) עם נציגי הפולש המוסלמי, וחותמים אתם על הסכמי כניעה (דהימה) הקרויים משום מה הסכמי שלום. כדי להבין לאן מובילים אותנו כל אותם מדינאים אין לנו אלא להתבונן בגורל הנוצרים דארץ ישראל, ולנוד ראש על הבזיון והקצף, העליבות והגירוש, שהם מנת חלקם של הדהימי.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
