מיתוס הפלמ"ח: אחד נמושה, שני גיבור

שבוע לפני הכרזת העצמאות, כתב העיתונאי אריה גלבלום בהארץ על "הפלמ"ח, היצירה העצמית הבולטת ביותר של הדור החדש בארץ ישראל, נס עמידתנו בחודשי המלחמה הראשונים". לאחר חודש וחצי אמר ישראל גלילי במועצת מפ"ם: "אילו נפתחה עלינו המערכה, המלחמה, בלי בחורי הפלמ"ח, היו אולי פני כל המערכה אחרים, והיינו עומדים כיום על מַשׁוּאות היישוב".¹ לעומת הדברים הפומביים הללו, אמר דוד בן-גוריון לגלילי – בדיון חסוי, ב 26 באפריל 1948 – כמה דברים שבעל פה, שרוב הציבור אינו יודע שנאמרו, וגם לא היה ביכולתו לדעתם, לפני שיצאו לאור ב"יומן המלחמה" של בן-גוריון, בשנת 1982. "פלמ"ח הוא צבא פרטי, מפלגתי וכתתי. יש מפקדים שאינם במקומם ויש מפקדים שלא נוצלו. אין משטר צבאי ואימון צבאי מספיק... חוסר אגרסיביות מלחמתית ואי ניצול כוח האדם שלנו להתקפות". הוא דיבר על כישלונות הפלמ"ח בהתקפות על משטרת נבי יושע בצפון ועל הכפר זרעין בעמק יזרעאל, וציין כי הפלמ"ח לא ציית להוראה לתקוף את הכפר דיר איוב בכניסה המערבית לשער-הגיא, משימה שהוטלה על חטיבת "הראל", בפיקודו של יצחק רבין.²

הדברים האלה, ודברים דומים שנאמרו בגנות הפלמ"ח, לא פורסמו בימי המלחמה, והוצנעו אחריה; דברי השבח פורסמו פעמים רבות ובגרסאות שונות, בתש"ח ובכל השנים שלאחריה, והיו למיתוס הצבאי, המושרש והעמוק ביותר בלבה של התרבות הישראלית.

יצחק רבין ואריה טפר התגייסו לפלמ"ח בשנת ייסודו. במלחמת ששת הימים היה רבין רמטכ"ל, וטפר פיקד על גדוד סיור באוגדתו של אריאל שרון. אחרי המלחמה פרשו שניהם מצה"ל. רבין – לקריירה דיפלומטית ולפוליטיקה, וטפר – סולק למעשה, בניגוד לרצונו, עם פנסיה נמוכה, לעבודות מזדמנות בשוק האזרחי, עד שהצטרף למחבר שורות אלה בחקר מלחמות ישראל. רבין פיקד על טפר בפלמ"ח וגם אחרי-כן. סיפורי שניהם ארוגים זה בזה. סיפורם המשותף הוא סיפורה האמיתי של מערכת הביטחון הקורסת של ישראל.

בקריירה הצבאית שלו ברח רבין פעם אחת משדה הקרב, התמוטט בתנאי לחץ כרמטכ"ל, והודח פעם מפיקוד על גדוד ופעמיים מפיקוד על חטיבה (כפי שיפורט להלן). טפר, לעומת זאת, פיקד ישירות, בהצלחה יוצאת דופן, על שישה אירועים קרביים, שלכולם היו תוצאות אסטרטגיות ולעתים אפילו לאומיות: פיצוץ גשר אלנבי (1946); קרב ג' בשבט בגוש עציון; קרב שיירת נבי דניאל; גילוי "דרך בורמה" לירושלים; קרב ינוח וקרב תל מוטילה. לפי מעשיו, טפר הוא דמות המופת של הפלמ"ח ואחת מדמויות המופת במורשת הקרב של צה"ל, שלא דבק בו פירור מיתולוגי, ואין לו מתחרה בפיקוד הטקטי בתולדות הציונות ובמלחמותיה של מדינת ישראל. אף-על-פי-כן ואולי דווקא משום כך, רדפו אותו מפקדיו, החרימוהו, ואף ניסו לתובעו למשפט צבאי (אחרי קרב נבי דניאל). רבין, לעומת זאת, כל-כולו מיתוס, ולא דבק בו פירור אחד של מעשה צבאי ראוי לציון. אפילו המעריצים את רבין על "מוחו האנליטי", על "כושר מנהיגותו", על "תפיסתו הכוללת", על "האופן שבו הכין את צה"ל למלחמת ששת הימים" ועל האופן ש"ניווט את מהלכי השלום" בדרך להסכם אוסלו, יתקשו להצביע על פעולותיו, הראויות לציון כלוחם וכמפקד קרבי.

לכאורה, היה טפר אמור להגיע לצמרת הפלמ"ח ולצמרת צה"ל (ולכן, גם לצמרת המדינה), ואילו רבין אמור היה להיפלט מן הפלמ"ח אחרי כל אחד ממחדליו או מכישלונותיו. בגלל תרבותנו המיתולוגית, השולחת את הפרות הקדושות להרוס את המציאות, קרה ההפך. על-מנת להבין את מיתוס הפלמ"ח ואת מיתוס רבין, יהיה זה מן המועיל לתאר במקביל את צמיחת שני הפלמ"חניקים הקוטביים האלה, עד מלחמת העצמאות.

אחרי שסיים את לימודיו ב"כדורי", הצטרף רבין, בדצמבר 1940, להכשרה בקיבוץ רמת-יוחנן. הוא לא התכוון לחיות בקיבוץ, שכן אביו טיפל אז ברישומו ללימודי הנדסת מים באוניברסיטת קליפורניה. למרות שחלפו יותר משנה מפרוץ מלחמת העולם השנייה וחצי שנה מנפילת צרפת ומהקמתו של משטר וישי, ששלט גם על סוריה ועל לבנון, ולמרות שרבים מצעירי "היישוב" התגייסו וביקשו להתגייס לצבא הבריטי על-מנת להילחם בגרמניה הנאצית, היו נחמיה ויצחק רבין טרודים בענייני לימודים בארצות-הברית. כך הוכיחו האב ובנו, שאין אצלם קשר בין נורמות לבין התנהגות. העדר הקשר הזה הוא מאפיין מרכזי באוליגרכיה ובאליטות של ישראל.

אחרי חודשים אחדים, זימן המא"ז (מפקד אזור) את רבין לשיחה, סקר באוזניו את המצב הצבאי בעולם ובאזור, והציע לו להתנדב ליחידה מיוחדת. רבין כתב ב"פנקס שירות":

• הסכמתי ללא היסוס. ביקשתי לפרט מה יהיו תפקידי היחידה ומה יוטל עלי, נדחתה. המא"ז רמז על אימונים, על שליחויות – דברים סתומים. הודיתי לו בהתרגשות שבחר בי. הוסיף שרק לאחר שיראיינו אותי אנשים נוספים וימצאו אותי ראוי – יצרפו אותי ליחידה. לא נקב בשמות האנשים. המסתורין הגביר את ההתרגשות.

אחרי זמן-מה זומן רבין שוב למא"ז, ושם פגש את משה דיין, מפקד פלוגה ב', המתארגנת של הפלמ"ח. דיין ערך לנער ראיון קבלה³:

• דיין: האם אתה יודע לירות ברובה?
  רבין: כן!
  דיין: האם זרקת רימון מעודך?
  רבין: כן!
  דיין: האם אתה יודע להפעיל מקלע?
  רבין: לא!
  דיין: אתה יודע לנהוג?
  רבין: לא.
  דיין: אתה יודע לרכוב על אופנוע?
  רבין: לא!
  דיין: בסדר, אתה תתאים!

לפי עדות רבין, עד היותו בן 19, הוא לא השתתף בשום תקרית צבאית, ולא השתייך לשום חבורה שהייתה מקורבת לענייני ביטחון. לדיין לא היה שום מידע מוקדם על יכולתו של רבין לעמוד בתנאי לחץ. המבחן היחיד לכניסה ליחידת העילית של היישוב, שעתידה לקבוע את אופיים של הציונות, של "היישוב" ושל מדינת ישראל, הן תשובות חיוביות במשרד על שאלות בדבר הידע להשתמש ברובה ולהטיל רימון. לרבין היו שלושה מאפיינים חשובים לכניסה לפלמ"ח: הוא היה בנה של רוזה כהן, שאחרי מותה התפתח במהירות מיתוס סביב דמותה; היה בנו של עסקן סיעה ב' במפא"י; והיה חבר הכשרה של הנוער העובד, שאמורה הייתה להקים קיבוץ חדש.

הביוגרפיה של אריה טפר שונה לחלוטין. סיפר טפר:

• ביגור הכרתי רק גבר אחד אמיץ-לב. אבי היה פחדן, למרות שהיה מפקד עמדה בזמן המאורעות, שהרי לא הייתה לו סיבה להיות אמיץ באותה חברה. אמי הייתה אמיצה מאוד ומוכנה להסתכן. היא נענתה לכל קריאה של המנהיגים להצטרף למבצעים מסוכנים של עליות על הקרקע. אני, בנה של אמי, כפי שרבין הוא בנה של אמו, רוזה, אלא שהיא השפיעה על בנה בכיוון ההפוך. אמי לא נתנה לי כסף, אך בשבילה הייתי הגבר בבית. המעמד הזה עיצב את אופיי, כפי שגורל דומה עיצב את אישיותו של גנרל לי, הגיבור האמריקני מימי מלחמת האזרחים. מעשי הגבורה שעשיתי בפלמ"ח ובצה"ל, ונכונותי להסתכן שוב ושוב, לא נבעו ממוטיבציה לאומית, אלא מן המעמד שאמא העניקה לי. נשים מעצבות את אופיים של הגברים עוד בעריסה. בימי קדם חיסלו הנשים הגרמניות במקלות את בעליהן שברחו משדה הקרב; עשרה ציידים נתקלו בתקופה הקמאית בדוב. תשעה קפאו מפחד. אחד גבר על האימה, והנהיג את התשעה לצוד את הדוב, כי פחד מאשתו.
  
  בעשרות השנים שבהן שירתי בפלמ"ח ובצה"ל, לא פגשתי גבר בעל אומץ-לב, כמו אומץ-לבה של אישה בעת שהיא מגוננת על עולליה. גברים מעטים מתגברים על פחדם, עושים אינטלקטואליזציה של הנסיבות, ומתפקדים כהלכה בתנאי סכנה. לא בהשפעת אבא, אלא בהשפעת אמא, פוצצתי את גשר אלנבי בשנת 1946, והדפתי את ההתקפה של עבד אלקאדר אלחוסייני על גוש עציון, בשנת 1948.
  
  היו ביגור אנשים אחדים, שעשו לכאורה מעשי גבורה. אחד מהם, ידיד משפחה שלנו, אריה אליאב, צנח במלחמת העולם השנייה ברומניה, החליק על גג, שבר את רגלו ונפל בשבי. אחרי המלחמה הוא חזר נכה. שוחחתי אתו ארוכות על ההתנדבות ועל הצניחה. הוא היה טיפוס גלותי. הוא סיפר לי בפרטי-פרטים על ההתנדבות ועל הצניחה. הסתבר שכאשר התנדב, לא היה לו מושג מה מצפה לו, וברומניה, הוא לא הספיק לעשות דבר. עקבות של אומץ-לב לא מצאתי אצלו, לא בסיפוריו ולא בהתנהגותו במשק. בתולדות הציונות שמור לו מקום בחלקת הגיבורים.
  
  חברים מיגור שירתו בפו"ש, ושירתו בְּפַלגוֹת הלילה של וינגייט. הכרתי אותם היטב ועקבתי אחרי מעשיהם. היו פחדנים שנקלעו לנסיבות שהיו גדולות על מידתם, כפי שנקלע רבין כשהיה מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח ומפקד חטיבת "'הראל". יהושע גלוברמן מיגור היה מפקד בכיר ב"הגנה". אני זוכר אותו כפועל מחצבה, שהתמחה בהפעלת חומר נפץ. התמחות זו הכשירה אותו להיות איש ביטחון. בסיום קורס מפקדי המחלקות ב"הגנה", בשנת 1946, הוא בחן אותי. משאלותיו היה לי ברור, שאינו מבין דבר וחצי דבר בענייני ביטחון. הוא הציג בפני קושיות הכרוכות בנחיתה מן הים ובצליחת נהרות. במלחמת העצמאות הוא לא הבין איך להבטיח את הנסיעה בין תל אביב לירושלים, ונהרג באחת מהנסיעות הללו. אתו במכונית היו מאיר פעיל ובנימין גיבלי. כשנורו עליהם יריות, הם ברחו, והוא נפגע ונהרג. גלוברמן היה שליחו של טבנקין במטכ"ל ה"הגנה", כפי שחוּמה הייתה שליחתו ביגור. עם מפקדים בכירים כמוהו, לא ניתן היה לקיים כוח צבאי של ממש ולהתכונן ברצינות למלחמת העצמאות. את טבנקין לא עניינו שאלות הביטחון ומלחמת העצמאות. אותו עניין לשלוט, ולהצר את צעדיו של בן-גוריון.
  
  רק איש אמיץ אחד הכרתי בילדותי, והוא גרשון קופלר, שהיה סמל ספורט בצבא האוסטרי לפני עלותו ארצה. הוא הביא משם את הקפא"פ, שהיה הבסיס לקרב המגע ב"הגנה". הוא לימד את בני הארץ גם היאבקות צבאית והליכה על חבל. קופלר אימן את כ"ג יורדי הסירה, ואתם נהרג. אני התמחיתי בילדותי בהשלכת אבנים בקֶלַע, ומסוגל הייתי להפיל רוכב מסוסו. למדתי זאת מילדים ערביים, ואף עליתי עליהם. קופלר לא הבין את פשר הדבר, שהרי באוסטריה לא השליכו אבנים בעת מלחמה. ובכל זאת, על-אף גילי הצעיר, הוא אימץ אותי, ונטל אותי עמו למבצעים.
  
  בגיל ארבע-עשרה [כשרבין עשה בבית-הספר בגבעת-השלושה – א"מ], יצאתי עמו לחריש על אדמת מריבה של קיבוץ עין-השופט, בהרי אפרים. אתנו נסעו עשרה בחורים צעירים שקופלר אימן בקרב מגע. הוא תִדרך אותי בשעת הנסיעה לשם: "אנשי עין-השופט יחרשו. הערבים ישליכו עליהם אבנים. אתה תשליך עליהם אבנים בחזרה, ותשתדל לפגוע בהם. אם אחד מהם ימות, יהיה טוב. הם לא יפריעו לנו לעולם. תרתק אותם, ואחר כך אבוא מאחור עם העשרה, ואכה אותם מכות נמרצות". כשהגענו לאדמת המריבה, חיכו לנו שם שוטרים בריטיים. הם באו לפקוח עין, שלא יהיה שימוש בנשק חם.
  
  החריש החל. עשרות ערבים קרבו, והשליכו אבנים על החורשים. יצאתי מולם לבדי, ובלמתי את התקדמותם בפגיעות מדויקות מרחוק באבני קלע. מנהיגם נפל מסוסו, איבד את ההכרה, וחבריו נשאו אותו משם על גבם. קופלר פקד על הבחורים לצאת לאיגוף. איש מהם לא קם. מדוע שיקומו? הם היו פחדנים. אחדים מהם היו אחר-כך מפקדים קרביים ב"הגנה", והיו בין בוני צה"ל. בקו הדם אחז בהם פחד מוות. בקו הדם אוחז את כולם פחד מוות. לכן, על קו הדם יש רק מיתוסים. גבר מפחד בקו הדם, ומפחד עוד יותר, שאשתו תדע כי ברח.
  
  קופלר איגף לבדו, הכה ערבים אחדים, וגירש את האחרים. קופלר ואני, לבדנו, הבטחנו את החריש בעין-השופט. כשנסענו חזרה ליגור הוא אמר לי: "ספר לאמא שלך. לאביך אל תאמר מלה". אמי ידעה שהלכתי והתגאתה בהתנהגותי. בהרי אפרים למדתי לחימה מה היא, יותר מכל הקורסים הצבאיים שעברתי בחיי.
  
  במאורעות 1939-1936 ירו ערבים על המשק. הייתי אז בין ילדוּת לנעורים. אחרי שהסתלקו, הלכתי לעמדותיהם, בדקתי אותן, והבאתי משם תרמילים. חברי המשק התנגדו לכך. האחראים לביטחון איימו עליי שלא אלך לשם עוד. אמי ידעה, ולא אמרה: אל תלך.

בתחילת יוני 1941, זמן קצר אחרי שמוּנה יצחק שדה למפקד הפלמ"ח והתחיל לארגנו, ועוד בטרם גויסו המתנדבים ועברו אימונים מיוחדים, כנדרש, הורה הפיקוד הבריטי למטכ"ל ה"הגנה" לסייע לשתי חטיבות אוסטרליות לפלוש ללבנון. מטכ"ל ה"הגנה" החליט שמחלקה בפיקודו של יגאל אלון, מפקד פלוגה א', ומחלקה בפיקודו של משה דיין, מפקד פלוגה ב', יצורפו לפלישה. בפקודת היום של מפקדת הכוחות הבריטיים במזרח התיכון נאמר, כי תפקידי הארץ-ישראלים יהיו:

א. לשמש מורי-דרך ליחידות החלוץ האוסטרליות, אל יעדים בעלי חשיבות טקטית או אסטרטגית בעורפו של האויב;
ב. לחבל ביעדים שונים בעורפו של האויב.

על מחלקתו של דיין הוטל לפעול עם החטיבה המערבית.⁴ לפי רבין, הוא קיבל פקודה להגיע בטרמפים מרמת-יוחנן לקיבוץ עין-המפרץ, שבו התאספו כעשרים טירונים כמותו. הם הוסעו לקיבוץ חניתה שעל גבול לבנון, ושם נפגשו עם יעקב דורי, הרמטכ"ל, ועם יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שנאמו על גודל השעה ועל משימותיהם. רבין כתב, שכהכנה לפעולה המיוחדת שוטטו הוא וחבריו בחוליות של שניים-שלושה טירונים, לאורך גבול הצפון.⁵

לפי דיין, פקודיו "היו ברובם בחורים צעירים מאוד וטירונים. רק אחד מהם ידע ערבית כהלכה. ואילו הפעולה שהוטלה עלינו מעבר לשטח האויב בסוריה – חייבה לא רק לדעת ערבית אלא גם להופיע כערבי. רק אחד בכל הקבוצה היה לו מושג בנהגות, ובין תפקידינו היה למצוא דרכי-מעבר לכלי-רכב מן הארץ לסוריה... בין המגויסים היו מעטים מאוד שהכירו את המקלע. הרוב לא ידע את המינימום הדרוש של יריות "חיות" ברובה ... מכיוון שקבוצה זו לא הייתה מאומנת במידה מספקת, וחבריה היו בבחינת טירונים, לא הייתה ברירה אלא לצרף אליה אנשים מאומנים מן היישובים הצפוניים ... הוברר, שצריך ללמד את האנשים את כל מקצועות האימון. לחלק מן החברים יש לאפשר לירות ברובה, יריות חיות. חלק גדול יותר יש ללמד את השימוש במקלע. אחר-כך יש להקנות להם מקצועות לוואי, כי האנשים המופיעים כמורי-דרך, צריכים לדעת לקרוא מפה, לרשום תרשים, להתמצא בשטח וכו'".⁶

רבין צורף לחוליה של ארבעה ארץ-ישראלים, שאמורה הייתה לפעול בתיאום עם כוח של עשרים ושניים אוסטרלים. הוטל עליהם לנתק את קו הטלפון לאורך כביש ראש-הנקרה-ביירות, במרחק ארבעה קילומטרים מצפון לגבול. מפקד החוליה היה רחביה ברמן מקיבוץ אלונים. ברמן היה אולי ותיק ומנוסה מרבין, אך אלונים נמצאת בעמק יזרעאל המערבי, ואינה "יישוב צפוני" לאורך הגבול עם לבנון. בחוליה היו יוסקה מאלונים ומבריח ערבי, ששוחרר לצורך המשימה מבית-סוהר, והכיר היטב את הגזרה. לא רק שאף אחד מהארבעה לא היה מ"יישוב צפוני", אלא שלא מובן כלל לשם מה היו זקוקים האוסטרלים לרבין, לברמן וליוסקה, לביצוע המשימה. המבריח הערבי היה יכול להוביל לבדו את הצוות האוסטרלי לנקודה שנועדה לניתוק בקו הטלפון, בלי סיוע מפוקפק של שלושת הטירונים מהפלמ"ח.

דומה כי למפקדי הפלישה לא היו ציפיות ברורות מהארץ-ישראלים, ואפשר שביקשו לבחון את יכולתם להשתלב במבצעים צבאיים, בהטילם עליהם משימה שולית. יותר מאשר יכלו רבין וחבריו לסייע לחטיבות האוסטרליות, סייעו האחרונים למחלקות הפלמ"ח לזכות בלגיטימציה צבאית. כך שימשו הבריטים והאוסטרלים, שלא במתכוון, נדבך חשוב בדרכו של רבין לצמרת.

לפני שיצאו לדרכם, נאמר לרבין ולחבריו:

• אתם אינכם חיילים, ואם תיפלו בשבי – לא יחולו עליכם הכללים של אמנת ז'נווה. אבל בעצם, אתם פטורים מדאגה זו, מפני שבאזור פועלים כוחות סנגליים, והם ממילא אינם נוטלים שבויים חיים ... לא יהיה כל קשר ביניכם לבין הכוחות האוסטרליים, ועם גמר פעולתכם עליכם למהר ולחזור לארץ, מרוחקים מציר התנועה האוסטרלי לתוך לבנון – מפני שהאוסטרלים נוהגים קודם לירות, ואחר-כך שואלים במי ירו.⁷

כדי לפאר את הפעולה הצבאית היחידה שבה השתתף כחייל, כתב רבין בספרו: "היו לפנינו כארבעים וחמישה קילומטרים אל היעד ובחזרה ממנו – כמובן ברגל. הקור צרב בבשרנו".⁸ כיוון שהיעד נמצא ארבעה קילומטרים מהגבול, ומאחר שבחודש יוני לא שורר בגבול ישראל-לבנון "קור צורב", ובפרט בעת הליכה מהירה – לא נותר אלא להסיק שרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר לא כתב אמת, אלא פברק זיכרונות על-מנת לטפח את המיתוס שלו כ"מר ביטחון".

רבין תיאר את הפעולה כך:

• הגענו אל הקו הטלפוני. כצעיר שבחבורה, הוטל עלי לטפס על העמוד. לא הספקנו לתרגל על מתקני הטיפוס, שקיבלנו רק באותו יום. לא כל-כך הסתדרתי עם המתקן. חלצתי נעליים, כך היינו רגילים לטפס. ניתקתי את החוט הראשון. נוכחתי, להפתעתי, שיציבות העמוד נובעת בחלקה מהמתח של חוטי הטלפון, המחברים את העמודים. העמוד התנדנד ומצאתי את עצמי על הקרקע. שוב טיפסתי [מן העובדה שהוא לא נחבל באופן חמור, מסתבר שהעמודים היו נמוכים], ניתקתי, ירדתי ועליתי לעמוד השני. חתכתי את החוטים וקברנו אותם באדמה. הדרך חזרה, בנתיב המקוצר, הייתה מהירה. סוליית נעלי-הפקק, שאיש לא ניסה קודם, נקרעה והתקפלה, ורק הגרביים העבים הגנו על כפות הרגליים. הגענו עם אור לגבול.⁹

יש להניח, שלוּ דובר בהליכה של מחצית, או אפילו פחות, מ-45 ק"מ, יחף, בגרביים, על סלעים בדרום לבנון, רבין היה חוזר ארצה על אלונקה, מקץ יום, ולא על רגליו. מעניין שרבין לא הבין את האמיתות הפשוטות הללו כשמסר לעיתונאי דב גולדשטיין את הפרטים בזמן כתיבת "האוטוביוגרפיה" שלו. מסתבר שלא רק שהוא לא דיבר אמת, אלא שגם לשקר הוא לא ידע. אלה מאפיינים של אדם בעל מוגבלות קוגניטיבית.

בהיותו ראש ממשלה, אמר רבין לרוברט סלייטר על הפעולה: "איש לא כפה עלי ללכת. התנדבתי ונהניתי מאוד. עלי להודות, שחלקי בפלישה היה פעוט: הרבה הליכה, בלי לחימה. אומנם הטיפוס על עמודי הטלפון לא היה קל".¹⁰ החלק הפעוט הזה הניב תשואה עצומה: הוא היה המעשה החיילי האחד והיחיד של ה"מצביא המהולל", מעשה שנכרך עם תחילת המתקפה של בריטניה על גרמניה הנאצית, ובהקמת הפלמ"ח. מי שנקלע לאותו אירוע – זכה. רבין זכה. זכייה זו הייתה כרוכה במסע יחסי ציבור אדיר, שראשיתו כעבור ימים אחדים, כשרבין תיאר את עלילותיו לחברי רמת-יוחנן פעורי הפה. הם התגאו בכך שמישהו משלהם השתתף בכיבוש לבנון.

אחרי שהשתתף בפלישה ללבנון, עבר רבין אימון לוחם ביערות הכרמל, בתנאים פרימיטיביים. המדריכים היו קפטן היימונד, פרופ' ליוונית עתיקה באוניברסיטת אוקספורד, וקפטן יאנג, מומחה בריטי לחבלה. שניהם בריטים ששמו דגש על לוחמה זעירה.¹¹ מן הדגש הזה לא הצליחו רבין וחבריו להשתחרר גם כשהיו צריכים להילחם מלחמה סדירה במלחמת העצמאות. בהרי הכרמל כבשה את רבין תרבות המדורה, הפינג'אן והצ'יזבט. אחר-כך סיים באלונים את הקורס הראשון למפקדי-כיתות בפלמ"ח, שעליו פיקד פטרונו, יגאל אלון. כמפקד-כיתה, הדריך רבין את אנשי "המחלקה הערבית" בשׂדאות ובשימוש באקדח, לקראת יציאת אנשיה למשימות בסוריה. על המחלקה פיקד יגאל אלון. כשהשלים את משימתו, חזר להכשרה, ויחד עם חבריו, שהתכוננו להקים קיבוץ חדש בגזר, עבד רבין בסבּלות בשירות הבריטים, ובחקלאות בחדרה ובסביבתה. מסתבר שרבין וחבריו לא היו מרוצים מיחסם של מעבידיהם, ונקטו פעולות מחאה. הבריטים דרשו לסלק את רבין מן העבודה, בתואנה שהוא מסית ומדיח. רבין סולק, ונשלח לעבוד אצל איכרי חדרה ובקיבוץ גן-שמואל.

בקיץ 1942 גויס רבין שוב, ונשלח למחנה האימונים במשמר-העמק. מדריכים מהצבא הבריטי אימנו שם שוב את אנשי הפלמ"ח בלוחמה זעירה, לקראת האפשרות שהבריטים ייסוגו מארץ-ישראל והגרמנים ישתלטו על הארץ. על הפלמ"ח היה לפעול במחתרת, תחת הכיבוש הגרמני. רבין העביר שם אימונים בזריקת רימון ובירי באקדח. בטקס הסיום, בנוכחות יעקב דורי, רמטכ"ל ה"הגנה", פלט אחד החניכים של רבין כדור. דורי נזף ברבין. יגאל אלון הגן על בן-חסותו באוזני דורי, וניחם את רבין.

כששב ממשמר-העמק, מונה רבין למפקד מחלקת הסיירים והחבלה של פלוגה ג', שבסיסה היה בעין-שרה ליד נהריה, ומפקדה היה אורי יפה. לפי כל המקורות, כישרון הסיירות של רבין היה ביכולתו להימצא בקרבת אלון, ולקבל ממנו מינויים. הוא ופקודיו סיירו לאורך הגבול עם לבנון, במטרה לאתר מתקנים לפיצוץ, אם וכאשר יכבשו הגרמנים את הארץ.¹² אחרי זמן קצר, ארוך דיו כדי לרשום בתיקו האישי כי פיקד בהצלחה על מחלקת סיירים, זומן לקורס מפקדי מחלקות בכפר ויתקין. את הקורס נמנע ממנו לעבור, כי חלה בטיפוס, שהה בבתי-חולים, ולא השתתף באימונים. כשהבריא, עבר השתלמות קצרה של מפקדי מחלקות בג'וערה, ובמארס 1943 מונה למפקד המחלקה המסייעת של פלוגה ו', שבסיסה היה בכפר גלעדי. הנשק המסייע היו מרגמה 81 מ"מ ומקלע (מכונת-ירייה) "שווארצלוזה" אוסטרי. כך חלפו עשרים החודשים הראשונים של רבין בפלמ"ח.

על תחילת שירותו בפלמ"ח, סיפר טפר:

• בשנת 1941, כשהגעתי לגיל חמש-עשרה, נשלחתי מיגור למקווה-ישראל ללמוד חקלאות. ב"מקווה" למדו חקלאות כמו ב"כדורי". אינני זוכר שהיה אז הבדל במוניטין בין שני בתי-הספר האלה. משניהם יצאו תלמידים מפורסמים. שני מחזורים מעלי, למשל, למד חיים בר-לב, שהיה לימים מפקדי הישיר בפלמ"ח.
  
  הלימודים שם לא עניינו אותי. בשנת הלימודים הראשונה והאחרונה שלי שם (1942-1941), בילינו בטקסי השפלה, שערכו לנו תלמידי המחזור שמעלינו. פעם הם חטפו את אחד מבני המחזור שלי, וערכו לו "טקס זובור": צביעת אבר-מינו בצבע אדום חזק מאוד, וחריף מבחינה כימית. ברכה גדולה לבריאותו הגופנית והנפשית של האליף בן החמש-עשרה, לא צמחה לו מן הטקס המשפיל. זה אחד המקורות לטקס הזובור, הנהוג בצה"ל. חניכי המחזור שמעלינו ב"מקווה" נהגו גם לתקוף אותנו בשעות הארוחה, חטפו ואכלו את מנותינו, והשאירו אותנו רעבים. הייתה שם אווירה של זאבים מורעבים, לא של נערים במוסד חינוכי. ההנהלה לא הצליחה לרסן את תרבות הג'ונגל, למרות מאמציה. תרבות זו הצמיחה את ה"צבר" הישראלי.
  
  בתחילת 1942 הגיע אלינו אליעזר ליף (ליפניצקי). הוא היה גייס של פלוגה ד' התל אביבית, והציע לנו להתנדב לפלמ"ח. התנדבתי. בחופשת הפסח (מארס-אפריל) באותה השנה, השתתפתי באימון הטירונים של הפלוגה בפרדסי בית-עובד. התגוררנו בבית-אריזה, והתאמנו במשך שלושה שבועות בהפעלת סוגי נשק שונים ובפעולה כחיילים עצמאיים, בחוליות ובכיתות. אחרי תום החופשה, התאמנו במקווה-ישראל בשעות הלילה ובחופשת הקיץ. בהיותי בן שש-עשרה, השתתפתי בקורס מתקדם של כל הפלוגה ביער בן-שמן. על הקורס הזה פיקד בנימין הג'ינג'י. הבריטים סיפקו לנו חומרי חבלה, ומייג'ור בריטי פיקח על האימונים. צביקה זמיר, שפיקד על הגדוד שלי בתחילת מלחמת העצמאות, ונטש אותנו בקרב נבי דניאל, אימן אותנו בבן-שמן, בשימוש בכידון. באופן כמעט חוקי התאמנו בנשק, שנגנב מן היחידות האוסטרליות בארץ. המשטרה הבריטית, שלא הייתה מתואמת עם הצבא, הקיפה יום אחד את המחנה. העמסנו את הנשק בהסתר על משאית ירקות, וברחנו לכיוון משמר-העמק. במהלך הבריחה, נתקעה המשאית בשדות מושב בן-שמן, והשוטרים הבריטיים שם עזרו לנו בתמימותם לחלצה.
  
  במשמר-העמק התאמנו מעט בחבלה ובספורט שימושי, הקרוב יותר לצופיות מאשר לכישורי לחימה. רמת האימונים הייתה נמוכה מאוד, ולא עברה את אימון הכיתה. האימונים שם לא הכשירו אותנו להילחם. ניסיון חיי, כנער ביגור, הקנה לי יותר ידע בצבאיות מאשר הקורסים בבית-עובד, בבן-שמן ובמשמר-העמק. מי שלא היה בעל ניסיון כזה, לא יכול היה להיחשב כלוחם.
  
  רוב הזמן התבטלנו בצל העצים ביער, ובילינו הרבה בדיונים על עתיד הפלמ"ח. הדיונים האלה, שחסרו ערך אינטלקטואלי, גיבשו את הפלוגות. הגיבוש הזה היה חשוב בפלמ"ח יותר מרמת החיילוּת.
  
  כשתמו ימי משמר-העמק העליזים, נוצר הקשר בין הקיבוצים לבין הפלמ"ח. פלוגה ד' התמקמה בעין-חרוד. החלטתי לא לחזור לחבורת הפראים במקווה-ישראל. גם בעבודה בפלחה, או בגן-הירק של עין-חרוד לא מצאתי עניין, למרות שהיה לי סיכוי להיות שם קרוב יותר לאלוהים בכבודו ובעצמו, ליצחק טבנקין. חזרתי ליגור, שם שלטה אהובתו של טבנקין, חוּמה חיות, והשתלבתי בעבודה במשק.
  
  ביגור הצטרפתי, באופן חלקי, לחבורה של שומרי שדות מבוגרים ממני, שמנהיגם היה אסף כץ. אנשי החבורה התגוררו יחד בקומונה, החזיקו רובים ואקדחים בלתי-חוקיים, שלמחסנאי הנשק ביגור לא הייתה שליטה עליהם; רכבו על סוסים; השתתפו בתגרות עם ערבים; התאבקו אתם, והתחרו אתם בקליעה למטרה; שמרו על שדות המשק והתנדבו לעבודות הקשות ביותר: קציר תלתן במגל, ואיסוף חציר על עגלה אחרי הקציר. פעולת הקציר הייתה מסוגננת, ועל איש החבורה היה לבצע סדרה מדויקת של תנועות. רק ביצוע מושלם הקנה זכות להשתייך לחבורה. כץ וחבריו הגיעו לדרגה של כת. אביו של אסף כץ היה מאנשי "השומר". אסף היה אמיץ עד כדי טירוף, ידע את כל התנ"ך בעל-פה, ידע שירה רוסית על בוריה, ניגן במפוחית-פה ובמפוחית-יד, תפס בידו נחשים בשדה. כל התכונות והכישורים האלה עשו אותו לזכר-אלפא, ולכן הייתה לו הצלחה מדהימה עם בחורות. הוא סימל בעיני בניהם של יוצאי העיירות ממזרח אירופה את החיוניות הארית, שעליה דיבר ניטשה, את האדם העליון שופע החיים. התפתחות מקבילה זו – בארץ-ישראל ובגרמניה – היא כה מחרידה, עד שכל חוקרי התרבות והחברה סירבו להתבונן בפניה, ולאפיין את גילוייה.
  
  פעם הלכה החבורה ברגל מיגור, דרך ההרים, לחוף בת-גלים. על חוף הים הייתה מקפצה בגובה של אחד-עשר מטרים. כדי להוכיח את אומץ לבו, קפץ אסף מן המקפצה, לקול תשואות המון המתרחצים, למרות שלא ידע לשחות, ונפצע. הדרוזים על הכרמל זוכרים אותו, אחרי עשרות שנים, כגיבור יהודי. אסף היה ותיק ממני בפלמ"ח, הוא שירת גם בפלוגה ב' ההיסטורית [עם רבין], והיה גם בש"י. הוא היה המנהיג הבלתי-מעורער של צעירי יגור, שהגשים בעיני בני הדור השני של המשק את האידיאל של דור הבנים, ילידי הארץ, שלא גדלו בעיירה במזרח אירופה וכוחם יפה לא בדיבור על מעשה (ככוחם של ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית בסוף המאה העשרים), אלא במעשה ממש. לחבורת כץ הצטרפו פלמ"חאים ששירתו בפלוגה א' ביגור. אחד מהם היה המשורר חיים גורי.
  
  בחבורה זו התחוללה ריאקציה לאידיאולוגיה של ההורים. לא את יום העבודה, שא"ד גורדון העלה על נס, רוממו כץ וחבריו, אלא את הכוחנות השופעת לשמה – כוחנות בעבודה, כוחנות ביחסי מין, כוחנות ביחסים עם ערבים. מדי בוקר, כשקמו משנתם בקומונה, היו מתחרים ביניהם בתליית רובי קרבין איטלקיים על אבר-מינם הזקוף. זה היה הביטוי העליון לגבריות וסימן ההיכר של הכת: מי שנשא יותר רובים על אבר זכרותו, היה גבר אידיאלי. לא הבנתי אז את משמעות התופעה. אחרי חמישים ושתיים שנים, ברור לי כי הייתי עד לכור ההיתוך של תהליך המעבר מתרבותם של ההורים החלוצים, שעלו ארצה וביקשו לעצב אדם חדש וליצור חברה חדשה, לתרבותם של הבנים, שסלדו מצביעות הוריהם, ואימצו תרבות של כוחנות שופעת, שהוסוותה באידיאולוגיה סוציאליסטית וברטוריקה ציונית-פטריוטית. אין, לדעתי, להבין את תופעת הפלמ"ח ואת תופעת ה"צבר", מבלי להבין את המעבר הזה. הערך "האדם העובד" התחלף בערך כוחניות הגבר. הקיבוץ לא הודה בערכים החדשים האלה, וככל שנקפו השנים, כך רחב הפער בין האידיאולוגיה הרשמית לבין נורמות ההתנהגות האמיתיות. האינטלקטואליות הייתה נלעגת בחבורה, ומי שהיה לו סממן אינטלקטואלי, הסווה אותו. זו הייתה הכתובת על הקיר לאנטי-אינטלקטואליות של דור הפלמ"ח ולאנטי-אינטלקטואליות של האליטות החברתיות והתרבותיות בישראל, בעידן שלוט יוצאי הפלמ"ח על ארצנו.
  
  אחרי ניצחון האנגלים בסוריה, נכתב בעיתון "דבר": "הפור נפל בסוריה". אחד הבולטים בקרב חבורת יגור ריכז סביבו את הצעירים, ואמר להם בטון יודע-כול: "בעיתון נכתב, כי עיר חשובה בשם פור נפלה בסוריה". במשך שנים חזרו על בורות מצחיקה זו ביגור, ולא הבינו כי היא סממן תרבותי עיקרי של דור הבנים ושל הפלמ"ח. מיקומו של הפלמ"ח ותרבותו בציבוריות הישראלית הביא לכך, שאפילו אנשי אקדמיה מתבטלים בפני זכרי-אלפא, כיצחק רבין.
  
  למרות היותי צעיר בשלוש שנים מאנשי חבורת כץ, הם קיבלו אותי לחבורתם, משום שהייתי חזק מאוד בגופי, בעל כושר סבל רב ושוחר הרפתקאות, ומשום שבמבחני העבר, עם הערבים, עמדתי בכבוד, יותר ממנהיגי החבורה עצמם. פעם רדפנו רכובים על סוסים מהכפר יג'ור בעקבות ערבים שגנבו אצלנו שקי חיטה. נכנסנו לכפר, והצלפנו בכפריים בשבטים ארוכים. פעם אחרת נלחמנו בערביי ערב-אל-ראמל, שעלו על שדותינו עם פרותיהם. ערבי זקן אחד הצליח להפיל אותי מן הסוסה. במהלך ההתקוטטות הגיעו שוטרים בריטיים ועצרו את שנינו. לאחר יומיים בבית-המעצר, הועמדתי למשפט ונקנסתי.
  
  כבר אז נפשי סלדה מן האווירה הקולקטיבית ומן הכוחנות כערך. העדפתי לעבוד במרעה צאן. לעתים נשארתי לבדי עם העדר, במשך שלושה שבועות, בשדות ליד רמת-יוחנן. בימים הארוכים האלה, באחו, ניסיתי להבין את המשמעויות העמוקות של התופעות. אומנם המשימה לא עלתה בידי אז, ורק אחרי שנים רבות בשל בי התהליך, ועיני נפקחו.
  
  השתייכתי אז לחבורה נוספת, מגובשת פחות, של צעירים מקיבוצים אחדים. מנהיג החבורה הבין-קיבוצית היה שלמה מילר מגבעת-השלושה, מי שפיקד מאוחר יותר על מחלקת הטיס של הפלמ"ח, ונהרג, במאי 1947, בפשיטה על הכפר הערבי פג'ה, שעליה פיקד, מרחוק, יצחק רבין. אחד הבולטים באותה החבורה היה יונתן גלעדי מרמת-רחל, שהופקר פצוע, בשנות החמישים, בירדן, על-ידי מפקדו, עודד מסר. הירדנים רצחו אותו וגופתו הוחזרה אחרי זמן-מה. צה"ל טשטש את הפרשה החמורה – כפי שטשטש פרשות רבות דומות (יונתן היה אחיה של רעייתי, אהובה, ולנו יש חשבון דמים עם מסר). כמו בחבורת אסף כץ, גם בחבורת מילר הייתי צעיר מאחרים בשנתיים-שלוש. הם קיבלו אותי למחיצתם משום שברשותי היו תמיד כלי-נשק. בני החבורה יצאו למסעות הרפתקניים בכל רחבי הארץ. נהגנו להיכנס לתוך כפרים ערביים, ולהתגרות בעצם נוכחותנו ביושביהם. את ממצאינו מסר מילר לראשי הש"י, וכך נולד הנוהג להכין תיקים על כפרים ערביים. מאוחר יותר היה בהכנת תיקי כפרים משום עיסוק מרכזי בפלמ"ח.

ישוו נא הקוראים בין הניסיונות הביטחוניים של רבין ושל טפר, בשנתיים שקדמו לכניסתם לפלמ"ח, וישוו בין השנתיים הראשונות של שניהם בו. אחרי הרהור קל יחליטו הקוראים בעצמם, מיהו בן-חיל ומי מאחז עיניים.

כתב הביוגרף רוברט סלייטר:

• בארבע השנים מאז הצטרף לפלמ"ח, הפך רבין לאחד המפקדים המובילים. מפקדים אחרים, אפילו אלו להם היה כפוף, ביקשו לא פעם את עצתו ודעתו. לא רק שהיה חייל חרוץ ומסור, הייתה לו גם הבנה מיוחדת לתפקידו של הפלמ"ח. אם כוח הקומנדו היהודי הצעיר הזה ביקש להתעלם מרוב הדוקטרינות הצבאיות הקיימות, היה עליו למצוא תורות ויישומים חדשים, ולשם כך היה זקוק לאנשים עם תבונה מיוחדת, אנשים כמו רבין, שיכול היה למצוא פתרונות מעשיים לבעיות של יומיום, שיכול היה לקחת בחשבון את המגבלות בהן היו אנשיו נתונים – מספרם הדל של האנשים, המחסור בנשק – ולהתגבר עליהן בעזרת היתרון היחידי: הכרת השטח. רבין זכה להערצת מפקדיו הבכירים, לא רק בשל האומץ שהפגין בשדה הקרב – לא פעם הפגין קור-רוח תחת אש [סלייטר אינו מתאר אפילו מקרה אחד לדוגמה, משום שלא היה כלל מקרה כזה – א"מ] – אלא יותר בשל הדרך בה ניתח בעיות צבאיות ובשל מקוריות מחשבתו. כאשר התיאוריה הצבאית עוצבה לא על-ידי היררכיה בלתי-נראית, אלא על-ידי החיילים הפשוטים עצמם [המצאה ייחודית בהיסטוריה הצבאית, שהיא ביטוי לדלות הרוח של דור הכוחנות האנטי-אינטלקטואלית – א"מ], לכל אחד היה מושג משלו באילו שיטות יש לפעול. עצות שפעו מכל עבר. אבל רבין שהיה שקט מטבעו, ביישן, רציני ומעמיק, לא נחפז, ובחן בעיות לעומקן [בעזרת הכלים לניתוח צבאי, שרכש ב"כדורי" ובקורס מפקדי המחלקות, שבו לא השתתף מפאת מחלתו – א"מ]. לפני שבחר ברעיון, הוא בדק את חסרונותיו מכל זווית אפשרית. "ידעת שלפניך אדם המקבל את מלוא האחריות להחלטותיו", אמר אחד ממפקדי-הכיתות שלו בכפר גלעדי, בשנת 1943, "משהחליט מה שהחליט, עשה זאת מתוך הכרה מלאה".

לפי סלייטר, ביטחונו העצמי של רבין נבע מיכולתו לצפות את ההתפתחויות [סלייטר לא טרח לתאר התפתחות אחת, שרבין צפה מראש – א"מ] ומיסודיותו. הוא נהנה במיוחד מאסטרטגיות צבאיות בהן הצטיין [אֵילו, למשל? – א"מ]. הממונים עליו, יצחק שדה ויגאל אלון, אותם כיבד מאוד, החדירו בו את ההכרה, שיש להימנע בכל מחיר מאימוץ תיאוריות צבאיות של אחרים. להעתיק את הטקטיקות שלהם היה לחזור גם על טעויותיהם, ואת זה הפלמ"ח, הדל בממדיו והנתון במגבלות חמורות, לא יכול להרשות לעצמו. אם צריך היה לאמץ דוגמאות, הפרטיזנים הצרפתיים והיוגוסלביים היוו דוגמה טובה לדרך בה ניתן לנצל את הכרת השטח. כושר המצאה היה בעל ערך רב, יותר מאשר הכרת תקדימים היסטוריים. רבין הבין זאת היטב.¹³

אחד מפקודיו של רבין בכפר גלעדי היה ברוך פרומקין – לימים סרן בצה"ל ובכיר בשב"כ. זיכרונותיו שונים בתכלית ממִמצאי סלייטר ומהמיתוס שדבק ברבין ותפח לממדים שלא ייאמנו. סיפר פרומקין:

• בשנת 1943 סיימתי את הלימודים בירושלים, וביקשתי להתגייס לצבא הבריטי על-מנת להילחם בגרמניה הנאצית. גייס אותי דני מס. הוא שלח אותי לפלוגה ו' של הפלמ"ח. חשבתי שמדובר ביחידה סודית בצבא הבריטי, אך עד מהרה הבנתי, שמדובר בעבודה חקלאית בשדותיו של קיבוץ כפר-גלעדי בגליל העליון. רוב הזמן עבדנו שם בפלחה ובגן הירק. מעט מאוד התאמנו. מפקד-הכיתה שלי היה עמוס חורב, ועל המחלקה פיקד יצחק רבין. מעט מאוד ראינו את רבין. הוא שמר על מרחק. לא נוצר שום קשר אנושי אתו. כשדיבר, נתן פקודות. אינני זוכר שום שיחה אתו. החבריה לא אהבו אותו בגלל שחצנותו, שלא היה לה כיסוי.
  
  באחד הימים התאמנה כיתה על טראסה מול תל-חי. אני עבדתי באותו יום בשדות הירק באיסוף מלפפונים. בסוף יום העבודה, בדרכי למשק, הבחנתי במכונית של הבולשת הבריטית עולה לכפר-גלעדי. עשיתי הערכת מצב מהירה, הגעתי למסקנה שאנשי הכיתה המתאמנת עלולים לחזור מהאימון, וליפול לזרועותיהם של הבלשים הבריטיים, כשרובים איטלקיים ארוכי-קנה בידיהם. רצתי בדרך קיצור לשטח האימון, להזהירם.
  
  פגשתי אותם, לפני שעלו על השביל למשק. רבין היה אתם. ניגשתי אליו, דיווחתי לו על הבלשים הבריטיים. עמוס חורב והטוראים עמדו מסביב והקשיבו. פניו של רבין החווירו. הוא התבלבל, והדיבור ניתק מפיו. היום אני מבין, שהוא נכנס להלם. הסתכלנו זה על זה במבט משתאה. ברור היה לנו, שמפקד המחלקה, שעד אז התנהג כמו אלוהים בכבודו ובעצמו, איבד את עשתונותיו. עמוס חורב גרר אותו הצדה, אמר לו כנראה מה עליו לעשות, ורבין קיבל את דבריו. אספנו את הרובים, והסתרנו אותם, עד שהבריטים הסתלקו מהקיבוץ.
  
  באותו ערב אמר לי עמוס חורב כי רבין לא ישכח לי את הדבר ויתנכל לי ככל יכולתו; וכך היה. כשפגשתי אותו מדי פעם, אחרי שנים, הוא הפנה בכעס את ראשו ממני, לא אמר דבר והלך.¹⁴

הערכה בלתי-מבוססת לרבין אינה רק נחלתו של ביוגרף אמריקני, אלא הייתה גם הערכתם של מפקדי הפלמ"ח. בשנת 1945 מונה רבין לסגן מפקד הגדוד הראשון. והנה המבחנים הצבאיים והמשימות שבהם עמד, על-מנת לקבל את התפקיד הרם הזה: עד שהיה למפקד מחלקה, הוא חתך חוטי טלפון במרחק כארבעה ק"מ מצפון לגבול עם לבנון, עבר קורס לוחמים קצר ביערות הכרמל, קורס מפקדי-כיתות קצר באלונים וקורס חבלה במשמר-העמק. אלה היו מפעלותיו הבולטים כמפקד מחלקה: א'. סייע להסתננות יהודי סוריה ועירק דרך גבול לבנון לארץ-ישראל. ב'. ניצַל כאשר פקודו השליך לעברו רימון חי באימונים בים המלח. ג'. לקח, ללא אישור, מבסיס האימונים של הפלמ"ח בג'וערה, מרגמה שלושה אינטש, והובילה, בניגוד לפקודות קבע מפורשות, באופן גלוי על אופנוע, דרך מרכז עפולה ובכבישי עמק יזרעאל לבסיס מחלקתו בקיבוץ תל-יוסף. ד'. היה עד להתאבדות של אחד ממפקדיו, יצחק תבורי, בחדרו (של רבין) בתל-יוסף, באקדח (של רבין), והחליט, כי לא הוא אלא יהודה תג'ר, מפקד-כיתה במחלקתו, ייטול עליו את העניין, וידווח לבריטים כי ההתאבדות הייתה בחדרו (של תג'ר).

על פעולתו הבולטת ביותר, כמפקד מחלקה, כתב רבין ב"פנקס שירות":

• יום בהיר אחד נתבשרתי בתל-יוסף: המחלקה שלך נחשבת מן המשובחות בנושא הנשק המסייע בפלמ"ח, וכפרס, מוזמנת כיתת המרגמות להציג ירי בפני קורס של מפקדים בכירים של ה"הגנה" בבית-אורן. על מפקד-כיתת המרגמות, עמוס חורב, להגיע למקום, לעסוק באימון מכין, ואחר-כך להדגים את הירי. הגענו, התאמנו ופתחנו בהדגמה. אחת הפצצות "החליקה" ולא נורתה. הנחנו אותה בצד. עם סיום ההדגמה, החלטתי שאת הפגז הזה אני סוחב אתי [החלטתו מעידה על אי-הבנה מוחלטת בנושאים יסודיים שבהם טיפל, כמפקד המחלקה המסייעת – א"מ].
  
  למחלקה היו מרגמות בלי אף פגז אחד, והייתי מוכרח לתקן פגם חמור זה, כדי שיהיה לנו לפחות פגז אחד. מבית-אורן לחיפה הלכנו ברגל – והפגז בתוך ילקוט-הגב שלי, עטוף בחפצים האישיים. מחיפה שלחתי את המחלקה ברכבת העמק המפורסמת לתל-יוסף. אני נסעתי באוטובוס עם ה"פגז הפרטי" שלי. כוונתי הייתה שאם יתפשו אותי הבריטים, אשא באחריות בעצמי, ואנשי המחלקה לא יהיו מעורבים ב"פשע". הפגז ואני הגענו בשלום – ואני קורן מאושר.
  
  כעבור שבוע שואל אותי מפקד הפלוגה: "חסר פגז, לקחת פגז?" התחנכתי בבית ובתנועת-הנוער על היושר. "לקחתי פגז", הודיתי. הוא העמיד אותי על חומרת המעשה. הסברתי לו את המניעים. "חמור. חמור מאוד" – מלמל. כעבור כמה ימים הודיעו לי, שהוחלט להעמיד אותי למשפט צבאי. השופטים – לא פחות ולא יותר: מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, ואחד המפקדים הבכירים של ה"הגנה", יוסף רוכל (אבידר).
  
  בימים הסתובבתי כסהרורי. נקראתי לחיפה לאחד המשרדים הסודיים של ה"הגנה". המתנתי בפרוזדור כרבע שעה. הסברתי את שיקולי ואת אופן הביצוע. ביקשוני לצאת ולהמתין. הדקות נראו כנצח. אבידר נקב בדיני: "המעשה הוא חמור". האריך בחשיבות המשמעת, הכללים והחובות. דיבר על הפגיעה בסדרי הזהירות והביטחון. קיבלתי נזיפה – והעונש: לא אתקדם בתפקיד לפחות שנה. יצאתי בתחושת רווחה. כבר הייתי מוכן לעונש חמור הרבה יותר. והפגז? כמעט נשכח מלב. אבל ב-1947, כאשר שימשתי קצין מבצעים של הפלמ"ח, ערכנו את האינוונטר [מלאי] של הפלמ"ח ואז התברר, שהפגז שלי היה היחיד במחסני הנשק של הפלמ"ח.¹⁵

כשנה אחרי פסק-הדין התקדם רבין, בקפיצה, לא בדרגה אחת אלא בשתי דרגות, ומונה לסגן מפקד גדוד.

אריה טפר:

• בשנת 1944 בא אליעזר ליף ליגור, והפציר בי לחזור לשירות פעיל בפלמ"ח. הוא סיפר לי על הקמת הפלוגה החדשה, פלוגה ח', בסביבות ירושלים, שתעסוק בעיקר במבצעים. הייתי אז בן 18, עם ניסיון רב בפעולות פרטיזניות, וקיוויתי כי בפלמ"ח אוכל לתת ביטוי ליצר ההרפתקנות שלי. הסכמתי. הוא נפגש עם מזכירות המשק, קיבל את הסכמתה, ואני גויסתי על חשבון מכסת אחוזי השליחים של יגור. על פלוגה ח' פיקד כפרי מנען. עד מהרה הבנתי, שליף עבד עלי בעיניים, ותכלית הפלוגה החדשה לא הייתה חיזוק הכושר המבצעי בפלמ"ח, אלא סיוע לקיבוצים רמת-רחל ובית-הערבה, שהיו אז במצב ירוד, ונדרשו להם פועלים לעבודות קשות. זה היה גיוס עבדים לקיבוצים. הוצבתי במחלקת בית-הערבה. עבדנו בסבלות במפעלי ים המלח, כדי לפתור בעיות תקציביות לקיבוץ. גם שם גיליתי, כי ערך יום העבודה התחלף בעבודה כוחנית כערך, וכי חבורת אסף כץ לא הייתה שולית, אלא אִפיינה מהפך בתרבות "היישוב".
  
  המ"פ כפרי היה מבוגר מאתנו, ולא הייתה לו הבנה צבאית מינימאלית. כשהבנתי שהטעו אותי, שקלתי לפרוש. לבסוף ויתרתי על הרעיון, כי החלופה ביגור לא הייתה מלבבת יותר. למרות שנשארתי במחלקה, סירבתי להיות עבד של בית-הערבה, ולא השתלבתי בעבודות הסבלות. המרדנות משכה אלי אש חברתית עוד מהיותי טוראי בפלמ"ח.
  
  כפרי פיקד עלינו זמן קצר, ועד מהרה החליף אותו ששון נוביק מהמושבה מצפה. הוא היה טיפוס מיוחד, מהאנשים המעניינים ביותר שפגשתי בחיי. היה צנוע מאוד, אמיץ מאוד, מקורי, והכיר את חיי הערבים ואת תרבותם, יותר משהם עצמם הכירו אותה. היה לו כושר מנהיגות מדהים. פעם פיקד על מסע של עשרים קילומטרים, ממצדה לעין-גדי, עם חגור כבד על הגב. אחרי הליכה רצופה במדבר, הגענו לתעלות המים ליד עין-גדי. מקובל היה כי בנקודה זו משליך המפקד את המשא, וגוחן לשתות מים, וכל היתר נוהגים כמוהו. נוביק המשיך ללכת, וכולם הלכו אחריו עוד כברת-דרך, צמאים אך ממושמעים, עד שהגענו למעיין, ואז התיר לנו לשתות. רק מפקדים מעטים מסוגלים לגלות מנהיגות כזו.
  
  נוביק נכשל בארגון מטווח פלוגתי בשטח מנזר דיר-חוגלה, ובעיקר בארגון ה"סליק" למקרה שכוחות הביטחון של השלטונות יגיעו. יריות המתאמנים נשמעו במשטרת יריחו. חמישה שוטרים ערביים, רכובים וחמושים, הגיעו אלינו בדהרה. הבחורה שעל התצפית איחרה להעביר התרעה, וכשכבר עשתה זאת, לא התייחסו אליה המפקדים ברצינות. כשהגיעו השוטרים אלינו, הייתה לנוביק בעיה: על פלוגת פלמ"ח, בת מאה וחמישים איש, מצוידת בחמישה רובים, היה להתמודד מול חמישה שוטרים חמושים, רכובים, בעלי ניידות גבוהה. מפקד אחר היה פוקד אולי לירות בשוטרים. לדעתי, עלו עלינו השוטרים בכוחם, ונוביק החליט, בצדק, לא להיכנס אתם לעימות. הוא פקד על הפלוגה לצעוד בגוש לבית-הערבה. השוטרים לא העזו לגשת אלינו לנסות ליטול את הרובים. אבל נוביק נכשל בארגון סילוק העקבות. השוטרים תפסו חמישה אנשים, ואתם המטרות ותרמילים ריקים. החמישה הועמדו למשפט, והיו אנשי הפלמ"ח הראשונים, שישבו בכלא. הם שוחררו רק עם תום המנדט. מפקד הגדוד שלנו, פנחס (פינייה) וינשטיין, לא הדיח את ששון נוביק, אבל מפקדי הפלמ"ח שמו עליו איקס. גם תחקיר לא עשו, שהרי בפלמ"ח ידעו המפקדים הבכירים כל דבר א-פריורי. הם לא התעסקו עם עובדות אמפיריות.
  
  זמן-מה לאחר-מכן, ירו שני שודדים ערביים על שדרת מסע של תנועת הנוער "גורדוניה", שהייתה בטיול למצדה. הנערה צילה כהן נהרגה, ונער אחר נפצע. בן-עמי פכטר, מפקד הטיול, חזר מראש הטור ונשא-ונתן עם השודדים. בידו היה אקדח, הנשק היחיד של המטיילים. הנערים והנערות כונסו לתוך מערה, ומצאו שם מסתור, והכסף הונח על תלולית, בין המטיילים ובין השודדים. השודדים לקחו את השלל, והסתלקו. למרות שוועדת חקירה של ה"הגנה" לא מצאה ליקוי בתפקודו של בן-עמי, הייתה תחושה קשה של כישלון, והוחלט לחסל את שני השודדים ואנשים נוספים מאותה כנופיה, שפרטיה נודעו לש"י.
  
  חוליה של חמישה אנשים, מן הבולטים ביותר בגדוד השני, אמורה הייתה לאתר את השודדים בסביבות מצדה, ולחסלם. נוביק אמור היה לפקד על הפעולה, אך המג"ד וינשטין נטל על עצמו את הפיקוד הישיר, ולא שיתף את המ"פ בפעולה. יתר אנשי החוליה היו "העז" (סייר), פינמסר (מ"כ), רעננה (אליהו סלע) ואני (טוראים). הפעולה אמורה הייתה להימשך שבועיים. יצאנו ברגל, מבית-הערבה לעין-גדי, בלוויית שישה- עשר איש, בפיקודו של עודד מסר. מעין-גדי המשכנו לבד. היו לנו שני טומיגנים, אקדח, רימונים, סכינים, שתי מימיות לאחד, ואוכל יבש. הפקודה הייתה להרוג שישה ערבים, ולא לפגוע בנשים וילדים. היו לנו ארבע יוני דואר. את השודדים לא הצלחנו למצוא, ולעומת זאת הצלחנו לשרוד בתנאים קשים מאוד, כאשר כמעט ונסחפנו בשיטפון פתע, ורק ברגע האחרון איתרנו מערה, שבה מצאנו מסתור עד יעבור זעם. עודד מסר ופקודיו היו בטוחים שאבדנו בסופה. חזרנו, פראי מדבר, עם זקנים מגודלים, פצועים ובלויים. על מאמצינו קיבלנו צ'ופר מהמג"ד: ארוחת צהריים בבית-המלון ב"קליה", שבו נהג להתארח דוד בן-גוריון. לאחר-מכן עזב נוביק את הפלמ"ח, מתוסכל עד עומקי נשמתו. אני סבור שזו הייתה אבדה גדולה.

אריה טפר:

• נשלחתי לקורס מפקדי-כיתות. על הקורס פיקד יוספ'לה טבנקין. המחלקה שלי, בפיקוד חיטרון, התאמנה בקיבוץ שמיר ליד רמת-יוחנן, ומחלקה שנייה התאמנה בעין-השופט. חיטרון היה טיפוס נאלח. באימוני לילה הוביל אותנו דרך שדות זרועים של ערבים. הערנו את תשומת-לבו, שחקלאים אינם הולכים על שדות זרועים, והוא השיב בשחצנות, שהערבים אשמים בכך, שאנחנו הולכים על שדותיהם. למדנו אימון חייל עצמאי, אימון חוליה ופשיטות על בסיסי פטרולים. הרמה הייתה נמוכה מאוד. זמן-מה אחרי שסיימתי את הקורס הזה, נשלחתי לקורס מפקדי-כיתות סיירים ומודיעין, בפיקודו של משה בר-תקווה בבת-שלמה. זרובבל ארבל (ציפף), שיזם את הקורס, לימד בו סיירות ומודיעין טקטי. למדנו שם לערוך תצפיות, להכין תיקי כפרים, ולבצע מסע חוליות. למדתי לצלם אתרים, וזמן-מה הייתי מדריך צילום בפלמ"ח.
  
  לאחר-מכן עברתי קורס מ"כים חבלנים, במחצבה בבנימינה. שם למדתי לבצע פיצוצים. פוצצנו הרבה חומר-נפץ במחצבה. אחרי שסיימתי, הדרכתי חבלה בנען ובכפר-מנחם. אחרי קורס מפקדי-הכיתות, קורס מפקדי סיור ומודיעין וקורס מפקדי חבלה, היה בידי כל הידע הצבאי של הפלמ"ח, לקראת הצטרפותו לאצ"ל וללח"י, לביצוע פעולות טרור נגד הבריטים, במסגרת תנועת המרי העברי. הידע הזה היה קלוש, והדבר בא לידי ביטוי בכל הפעולות בימי תנועת המרי, ובייחוד ב"ליל הגשרים" [כפי שיתואר בהמשך].
  
  כמפקד כיתת סיירים, הובלתי מסעות רבים. פרשה מעניינת התחוללה עם מחלקה בפיקוד שייקה גביש [לימים – אלוף]. בסיס הקבע של המחלקה היה בנען. היא יצאה לאימון החייל העצמאי בכפר-מנחם. אחרי האימון יצאנו לשלושה ימי מסע דרך גוש-עציון ומעלה-החמישה, בחזרה לנען. במסע השתתפו כל אנשי המחלקה [ההכשרה] וגם הבנות. ההליכה הייתה בלילות בלבד. בלילה הראשון יצאנו מכפר-מנחם. בתל עזקה שתינו מים מבאר, חלפנו על פני מזלג ואדיות, שבו תעו הל"ה בפיקודו של דני מס בינואר 1948, התקדמנו לרגלי הכפר הערבי ג'בע, והגענו בלי בעיות לכפר-עציון (במלחמת העצמאות התפלאתי שהמחלקה, שחשה להביא פלסמה לגוש, לא הלכה בדרך זו). ביום חנינו בכפר-עציון, ובלילה הלכנו במסלול ארוך ומפרך למעלה-החמישה. ליד הכפר הערבי נחלין נתקלנו בערבים. נשמעו יריות. גביש נבהל, ופקד על המחלקה לשכב על הקרקע. שכבנו שם זמן-מה. דומה היה שגביש נכנס להלם, ולא היה מסוגל לקום. לחשתי לגביש, שיש לקום ולהמשיך ללכת, וָלא לא נגיע עד הבוקר לקריית-ענבים, ואז אנחנו עלולים להיפגע.. גביש פקד עלי בקול רועד, שלא אעשה זאת. הערכתי שאינו מתַפקד, ואם נמשיך לשכב על הקרקע, נסתכן מאוד, והערבים עלולים לנסות לחסל את המחלקה.
  
  למרות היותי מ"כ, נטלתי את הפיקוד, קמתי, ופקדתי על האנשים לקום. הם נשמעו לפקודה, וגם גביש קם. הובלתי אותם בלא פגע לקריית-ענבים. בלילה השלישי הגענו לנען.
  
  אחרי ימים אחדים התאושש גביש, ותבע אותי למשפט על הפרת פקודה. שפט אותי המג"ד אורי ברנר. הוא הטיף לי מוסר בסגנונו של אביו, הסופר יוסף חיים ברנר, מתובל בשמאלץ המתחסד של יצחק טבנקין. מדבריו הבנתי, שאין המג"ד מבין מסע קרבי מהו (ולמה שיבין – הרי הוא היה נציג המפלגה בפלמ"ח, ולא השתתף בחייו בשום מסע קרבי). ברנר איים לגרש אותי מהחטיבה. הבנתי כי מעניינת אותו הנאמנות לשרשרת הפיקוד האידיאולוגית, ותו לאו. לא הגבתי. ברנר פסק את דיני, לעבוד חצי שנה בבית-החרושת לשימורים בגבעת-ברנר. עבדתי שם יום אחד, ונוכחתי שזה לא בשבילי. כשהתכוונתי לחזור ליגור, בא אלי שליח, וביקש ממני לחזור לנען ולתפקד כרגיל, כאילו לא אירע דבר. האירוע הזה לימד אותי, אולי יותר מכל אירוע אחר, מהו הפלמ"ח, מהי איכותו הצבאית, מה איכות קבלת ההחלטות של מפקדיו, ומה יהיה תפקודו, במקרה של מבחנים צבאיים של ממש. ברנר היה ממלא-מקום מפקד הפלמ"ח במלחמת העצמאות, וגביש היה אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים. האנשים האלה ודומיהם עיצבו את צה"ל.
  
  בתקופת ה"סזון", השתתפתי עם כל חברי ומפקדי בפעולות הפלמ"ח נגד אצ"ל. איש לא התנגד אצלנו לפעולות הללו, גם לא נשמעו ספקות – כה יעילה הייתה שטיפת-המוח שעברנו. מחוץ למעקבים אחרי "הפורשים", השתתפתי בפעולה ממשית אחת: נכללתי בחוליה, בפיקודו של חיים אבינועם, ששמרה על שני אנשי אצ"ל ביער של הקרן הקיימת, מעל קיבוץ אלונים. במשך היום נחקרו אנשי האצ"ל בקיבוץ משמר-העמק, ואחרי החקירות היו מובאים אלינו, והיו נכלאים בשני תאים נפרדים, על מגדל שומרים. אנחנו התגוררנו במבנה פח, צמוד למגדל, ואחד מאתנו התחבא דרך קבע בין השיחים עם אקדח שלוף. חיים אבינועם לא נמצא במקום בדרך-כלל. בחוליה היו גם יענקלה זהבי, עזרא אבגין (שנשלח במלחמת העצמאות להרעיל את המים בעזה, נתפס ונהרג) וטבחית מפלוגה ו'. אני הייתי האחראי במקום. כששני הכלואים נמצאו למעלה בבידוד, שיחקנו ב"ריכוז" למטה. תוך כדי כך שאנחנו קונים ומוכרים בתי-מלון ופרדסים, ניסר אחד מאנשי אצ"ל את הסורגים, ירד בשקט מן הסולם, ונעלם. מאחר שהייתי האחראי, חקרו אותי אנשי הש"י ארוכות, וכנראה חשדו בי שהנחתי לאיש האצ"ל לברוח בשל בצע-כסף, או הזדהות אידיאולוגית. חלפו חמישים שנה, וכמו אנשי הש"י אז, גם היום אני סבור, שהייתה בגידה, ושמישהו מאתנו הגניב לבורח את המסור. לא אני הנחתי לאסיר לברוח, אני משער שעשה זאת יענקלה זהבי, שהיה טיפוס מפוקפק.¹⁶ כשייפתחו מסמכי ה"סזון" נדע לבטח. אחרי אותה התקרית, לא שיתפו אותי עוד בפעולות נגד "הפורשים", והיום אני שמח על כך מאוד.

________

[הפרק הרביעי ימשיך לעסוק במיתוס הפלמ"ח ובהשוואה בין יצחק רבין שעשה קריירה מזהירה גם בפלמ"ח, גם בצה"ל וגם בממשלה לאריה טפר-עמית שסולק מהפלמ"ח במלחמת העצמאות וסולק מצה"ל אחרי מלחמת ששת הימים. במוקד הפרק ידונו שני מבצעים: הפריצה למחנה עתלית שבה רבין היה סגן המפקד, ופיצוץ גשר אלנבי שבו טפר פיקד על חוליות החבלנים.]

1. הארץ, 26 ביוני 1948.
2. "יומן דב"ג", עמ' 371-372.
3. סלייטר, עמ' 41-42.
4. סלוצקי, ב', עמ' 365.
5. רבין, "פנקס שירות", עמ' 20.
6. סלוצקי, ב', עמ' 366.
7. רבין, "פנקס שירות", עמ' 21.
8. שם, שם.
9. שם, שם.
10. סלייטר, עמ' 42.
11. מאיר דוידזון ברב-שיח על ראשית הפלמ"ח, סמינר אפעל, 10 בפברואר 1982.
12. אורי יפה, שם; סדרת ראיונות עם אורי יפה.
13. סלייטר, עמ' 48-49.
14. פרומקין, ראיון.
15. רבין, "פנקס שירות", עמ' 25-26.
16. בשנות השמונים של המאה העשרים, לאחר שמקצת ממצאי על מלחמת העצמאות ועל הפלמ"ח התפרסם, הודיע לי רון מייברג, סגן עורך הירחון "מוניטין", כי חברי עמותת דור הפלמ"ח שהתכנסו במשרדו של חיים בראון, בעל הירחון, החליטו להתנכל לי פיסית ולשתול בקרב חברי סוכן לדבר עבירה. ואכן אחרי זמן-מה הגיע אלי יענקלה זהבי, נתן לי עדויות מפורטות על קרב נבי סמואל, שבו השתתף, ועל אירועים שונים בפלמ"ח, וסייע לי גם כספית. יום אחד הוא נעלם, ומשפגשתי בו שוב הוא סיפר שהוטל עליו לחסל אותי – ובתמורה, הוא אמור היה לקבל את תחנת הרכבת הישנה ליד חולדה. כשהוא עמד לבצע את המשימה אמרו לו שולחיו, שאין ביכולתם למלא את הבטחתם; ולכן החליט לא לבצע את שהתחייב.