ס' 288 לחוק העונשין קובע: ”המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים”.
ביהמ"ש העליון פירש את החוק כך שאסור לפגוע באמינותו של עובד ציבור. אין חשיבות אם הדברים שנאמרו הם אמת. מי שמפרסם שעובד ציבורי מסוים לוקח שוחד או גונב, או מבצע פעולות מבישות אחרות, עובר על החוק, גם אם הדברים שאמר הם אמת.
פירוש זה הופך את החוק לבלתי מוסרי בעליל. החוק הקיים, על-פי הפירוש שניתן לו, רודף חושפי שחיתויות. במקום שהמדינה תגן על חושפי שחיתויות היא רודפת אותם ומענישה אותם, בחסות החוק.
חוק שמעניש חושפי שחיתויות הוא חוק בלתי מוסרי בעליל, ובלתי חוקתי.
הצעה לביטול החוק נדחתה. שרת המשפטים בכבודה ובעצמה נחלצה להגנת החוק והתנגדה בשם הממשלה לביטולו.
יתכן שאין מקום לביטול מוחלט של החוק. ייתכן שעובדי ציבור זכאים להגנה במילוי תפקידם אבל לא להגנה כנגד ביקורת עניינית.
האיזון הראוי בין
חופש הביטוי לאינטרס הלגיטימי להגן על עובדי ציבור מחייב שאסור יהיה לגדפם, באופן שעלול להביא להתססה ולהפרעה במקום העבודה, אבל בקורת עניינית כמו הטלת דופי בטוהר המידות שלהם או חשיפת מעשים לא חוקיים תהיה מותרת.
לדעתי ביהמ"ש העליון שגה בפרשנות שלו. האיזון שהוא עשה איננו איזון כלל. ביהמ"ש התיר גידופים וקבע שהם במסגרת חופש הביטוי אבל ביקורת עניינית היא העלבה בלתי חוקית.
האמת שההפך הוא הנכון. דווקא דברי גידוף שלא תורמים מאומה ומביאים להתססה ולהפרעה במקום העבודה הם אלה שצריכים להיות אסורים. ביקורת על טוהר המידות היא בעלת חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה. הציבור זכאי לדעת כיצד מתפקדים עובדי הציבור, שהם בסופו של דבר שליחיו, ולכן הביקורת על טוהר המידות חייבת להיות חוקית. השאלה אם הבקורת נכונה או לא אינה חשובה. אחד הנימוקים לחופש הביטוי הוא שהחלפת דעות וידיעות באופן חופשי מאפשרת לציבור לגלות את האמת. לכן אין להגביל את הבקורת רק למה "שנכון" (אם יש דבר כזה), ויש לתת לציבור להחליט מהי האמת.
יתכן שדברי שקר ביודעין צריכים להחשב גם כן עבירה, אבל המצב כיום הוא שגם דברי אמת הם עבירה וחוש הצדק והמוסר לא יכולים לסבול את זה. מדובר בנורמה שלא יכולה להשאר בספר החוקים.
לפיכך אני מציע תיקון החוק באופן שייקבע שהעלבת עובד ציבור הם דברי גידוף כלפי עובד ציבור, בכוונה לפגוע במעמדו, שנאמרים בפניו ובמקום עבודתו.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
