נחמו נחמו

"הנה זה-מקרוב עמד השונא בשערי אלכסנדריה ועתה, לאחר נסיגתו הארוכה, למלוא חופו האפריקני של הים התיכון, דרך סיציליה, הוא כבר הולך להחזיר את כל איטליה ...והיה ביום ההוא, אז נראך בין הבונים והמקימים את חורבות ההר שלנו, אשר לפנים, הנה זה עתה, הלכו בו שועלים".

מאחורי המילים התמימות האלה שמרמזות לאל-עלמיין, לתבוסת רומל והסרת האיום על הישוב היהודי בארץ, וכמובן לתחייה הלאומית הקרבה, מסתתרת מעורבות רגשית עמוקה בנעשה סביב ארץ ישראל של סופר היידיש הידוע מברית-המועצות דר נסתר (פנחס כהנוביץ'), מחבר הרומן "הברסלבי" שתורגם לעברית בשיא מלחה"ע ה-2, "בית משבר". מקורן ברשימה הקצרה בשם "שנאה" ("האס" במקור שביידיש) שפורסמה ביוני 1944 במוסקבה, בבטאון הוועד היהודי האנטי-פשיסטי "איניקייט" ("אחדות"). הרשימה מוקדשת לנער יהודי פרטיזן וניצול שואה מפולין שאותו פגש הסופר זמן קצר לפני כן. הנער היתום התוודה בפניו על מר גורלו ועל תוכניתו הכמוסה לעלות לארץ, והסופר החליט בצעד יוצא דופן לנחם ולעודד אותו ואנשים כמותו דרך העיתון שהופץ בבריה"מ ומחוצה לה, כשמרבית עמיתיו נזהרו מלהתייחס ישירות לאירועים שמעבר ל"מלחמת המולדת הגדולה" (כך כינו את המלחמה ההיא בתקשורת הסובייטית), שלא לדבר על הזירה הים-תיכונית דווקא. והמעשה שהיה כך היה.

בן הגדוד" היהודי מווהלין

במאי 1944, כשהצבא האדום כבר דהר במלוא כוחו מערבה, נערכה במוסקבה בבניין החברה התיאטרלית הרוסית קבלת פנים חגיגית למפקדי הפרטיזנים שפעלו בעורף הגרמנים בשטחים הסובייטיים הכבושים. אחד המפקדים, הגנרל אלכסיי פיודורוב, בא לאירוע יחד עם נער רזה כבן 16 שנה. הנער, סיומקה אוליצקי, שהוצג בפני הקהל כקשר באוגדת צ'רניגוב-ווהלין של פיודורוב, עלה אל הבמה יחד עם הלוחמים המבוגרים. עשרות שנים מאוחר יותר הוא העלה בזכרונותיו שפורסמו בכתב עת לחקר השואה "מורשת" שליד בית העדות ע"ש מרדכי אנילביץ' בגבעת-חביבה, ש"במקום לספר לציבור על מעללי הגבורה של הפרטיזנים...סיפרתי...על גורלם של ילדים יהודים בעת המלחמה... בסיום דברי הושלך הס ורבים מקרב הקהל ניגשו אלי, הציגו עצמם לפני, השאירו לי את הכתובת ומספר הטלפון שלהם, תוך בקשה שאתקשר עמם ואבקרם. בין אלה היו איליה ארנבורג ושלמה מיכואלס...". מהר מאוד הזדקק "סיומקה" לכתובות של הידוענים היהודיים הנ"ל.

"סיומקה" הגיע למוסקבה כחודש לפני כן יחד עם מפקדו הגנרל במטוס מיוחד היישר מיערות ווהלין. דווקא שם, ליד העיר קובל, לא רחוק מעיירת הולדתו רטנה, הוא הצטרף לפרטיזנים. אלו זכויות היו לנער היהודי שגנרל מהולל ובכיר במפלגה הקומוניסטית לקח אותו לטיסה המיוחדת? בספר זכרונותיו ברוסית, "החורף האחרון", תיאר פיודורוב את פגישתו במפקדתו ביער עם מי שהוא קורא לו "סניה גליצקי", שחשף בפניו את התליין האוקראיני איוון לוקיאניוק. האחרון הוצנח למחנה הפרטיזנים למטרות של ריגול, חבלה ורצח.

"גברתן גבוה וכהה שיער כבן 28. הוא חזר על כל מה שכבר אמר לאחרים. הוא היה חייל פשוט ביחידותיו של באנדרה, אך ראה שהכל אצלם שקר וכזב והנה, ערק לפרטיזנים... האם מוצא חן בעיניו אצלנו? כן, מאוד! שום דבר מיותר לא פלט לוקיאניוק, כמה שלא חקרתי אותו... לא עברו עשר דקות מעזיבתו של לוקיאניוק, כשנכנס לדלת עוזרי האישי ומסר בהבעה סודית על פניו: 'סניה מבקש לבוא אליך, יש לו שיחה!' 'איזה סניה?' 'גליצקי סמיון, קשר מהיחידה ע"ש קוטובסקי...' 'מה הוא רוצה?' 'הוא לא אומר! הוא רק רועד כולו.' הנער שנכנס לאחר מכן באמת רעד. פניו היו חיוורים, עיניו התרוצצו. 'חבר גנרל! האם ידוע לך מי היה אצלך עכשיו? זהו שוטר גרמני, תליין ורוצח! הוא פיקד על השוטרים, כשהם רצחו ברטנה על ימין ועל שמאל... הוא ירה באבא ואימא שלי...' 'האם לא טעית, סניה?' 'איך אפשר לטעות, חבר גנרל, כשאני התחבאתי בבוידם וראיתי הכל! אזכור אותו כל חיי... יש עוד יהודים במחנה האזרחי שלא ישכחו לעולם את הרשע הזה. אוי כמה דם עליו, כמה דם!..".

על איוון לוקיאניוק מסופר בפרוטרוט בספרו של הלמוט וגנר שיצא לאחרונה בגרמניה, "לאומיות ושיתוף פעולה עם הפשיסטים באוקראינה ובאירופה". וגנר נבר בארכיוני השטזי ודלה מידע עשיר על משתפי פעולה אוקראיניים למיניהם וביניהם לוקיאניוק. הלה החל את שירותו בשורות הנאצים מיד עם פלישתם לאזור קובל, בהתחלה במשטרת עזר. משסיים בקייב בית ספר למשטרת שדה חשאית, הוא קיבל דרגה של מדריך והיה אחראי על הוצאות להורג, בעיקר של היהודים. למעשה, הוא פיקד באופן עצמאי על רציחות המוניות. ב-1943 הוא עבר ל"צבא המורדים האוקראיני" הידוע לשמצה של סמיון באנדרה והתמנה לקצין. בפברואר 1944 הוא נשלח לאוגדה הפרטיזנית של הגנרל פיודורוב וכאמור נחשף על-ידי "סיומקה" גיבורנו. כשהבין שהוא שרוף, החל למנות בציניות את כל הישובים שבהם השתתף בהוצאות להורג, פוגרומים, הרס ופשעים אחרים כמבצע וכמפקד.

הרוצח האוקראיני-נאצי נתלה על-ידי הפרטיזנים באותו פברואר 1944. את תלייתו הנציח בסרט הדוקומנטרי "הנוקמים העממיים" הצלם היהודי מיכאיל גלידר שהתלווה לפיודורוב. הודות לגלידר השתמרו כמה תמונות של "סיומקה" ששמו האמיתי הוא שלמקה (שלמה) פרלמוטר. הילד הציג את עצמו בפני הפרטיזנים כ"סיומקה אוליצקי", לפי שם נעוריה של אמו, אולי כדי לא להבליט את יהדותו, אך מאוחר יותר זה דווקא עזר לו לאתר את קרוב משפחתו היחיד ששרד בשואה, משורר היידיש לייב אוליצקי.

במוסקבה עם ארנבורג, מיכואלס ודר נסתר

באביב 1944, עם התקדמות הצבא האדום מערבה, פוזרו יחידות הפרטיזנים. רוב הלוחמים שולבו ביחידות הסדירות, למעט אלה שלא הגיעו לגיל 18. אצל פיודורוב היו כמה עשרות כאלה, אך עמו למוסקבה הוא לקח רק את סיומקה-שלמקה. הנער נשלח לעיירה שקטה בקרבת מוסקבה לפנימייה של יתומי מלחמה ונערים פרטיזנים שנקראו בבריה"מ לקראת סוף המלחמה "בני הגדוד", כשם הרומן המלחמתי המפורסם של ולנטין קטייב. ביום החופשה הראשון יצא שלמקה לטייל במוסקבה וקנה בהזדמנות שלושה ספרונים בשפת אמו, יידיש, מאת הסופרים היהודיים-סובייטיים איציק פפר, פרץ מרקיש ודוד ברגלסון. שכניו לפנימיה כנראה לא התחבטו קודם בשאלת הלאום של חברם מ"מערב אוקראינה" (דהיינו מזרח פולין לשעבר) בשם "סיומקה". והנה עתה הספרים ביידיש הבהירו את המצב ובלילה נעשה לנער היהודי "זובור" רציני: ה"חברים" כיסו אותו בשמיכה והכניסו לו מכות ובעיטות. הנער החבול חמק איכשהו מידיהם ובבוקר עזב למוסקבה. הוא הגיע ישירות למלון במרכז העיר שבו התגורר העיתונאי והסופר ארנבורג, והלה העביר אותו לשחקן מיכואלס. מהר מאוד נמצאה משפחה יהודית מוסקבאית שזמנית אימצה אותו, והוא גם התקבל ללימודים בבית הספר למשחק שליד תיאטרון היידיש בהנהלת מיכואלס.

במהרה התחבב שלמקה על סביבתו ובני כיתתו. המשפחה המאמצת ששכלה בן בחזית אף ביקשה ממנו להישאר לתמיד. הסופר דר נסתר פגש אותו בבניין התיאטרון והזמין אותו לשיחה לבבית. עוד מימי ילדותו ניהל שלמקה יומן, וזה מה שכתב בו ב-31 במאי 1944:

"לפנות בוקר ביקרתי בביתו של הסופר 'דר נסתר'. שמו פיניה כהנוביץ', אך כאן כולם קוראים לו בכינויו. הוא הזמין אותי אליו לביתו, והנה סוף-סוף ביקרתיו. הוא מתגורר בחדר בבית התיאטרון היהודי "גוסט". החדר קטן וצר - מיטה, שולחן וארון ישן. כך חי לו סופר גדול, בעל 'משפחת משבר'. אהבתיו למן הרגע הראשון שהכרתיו. הבעת פניו כשל י"ל פרץ - עיניים שחורות עמוקות מעוטרות גבות עבות. כולו ענווה, חכמה וטוב-לב. מדבר בשקט-בשקט. כל הזמן שאל אותי על מה שעבר עלי וכיצד אני מרגיש במוסקבה, כיצד מתייחסים אלי ואם אני זקוק לעזרה כלשהי. כנראה שמע על המכות בפנימייה, וביקש לדעת מדוע התנכלו לי. הרגשתי שאני יכול לפתוח לבי לפניו. אמרתי לו שטרם הגעתי למנוחה ולנחלה מלאה, וכנראה לעולם לא אגיע אליה, אם כי מצאתי כאן משפחה יהודית חמה וטובה. 'דר נסתר' הבין שיש לי עוד כל מיני חלומות, אותם אני מתכוון להגשים. הוא ביקשני לשוב ולבקרו והבטחתי לו. הבריחה שלי מהפנימיה 'הדליקה', כנראה, לא רק את 'גחלי הרתמים' שלי, משהו קרה לדר נסתר?!"

אזכור "גחלי הרתמים" לא היה מקרי. כך קרא בזמנו שלמקה לחבורה שהקים מחברי ילדותו בעיירתו רטנה ב-1939, עם הגעת הסובייטים לשם. בספר היזכור "רטנה: סיפורה של קהילה יהודית שהושמדה" מספר שלמה פרלמוטר על מורהו לעברית בגימנסיה העברית בקובל שבה למד, יוסף אברך הי"ד, שפרשנותו לפסוק זה מתהילים נכרתה בזכרונו. לגחלי רתמים, לימד אברך מדרש ידוע, יש סגולה מיוחדת: האש אצורה בתוכן בעודן עוממות, וכל רוח מצוייה עשויה ללבות מחדש את האש. כזאת הייתה כוונתו של שלמקה, כלשונו: "גם אנחנו הצעירים ננצור את האש (הרוח הלאומית-ציונית) עד לעת-מצוא". חבריו ברטנה, תלמידי ביה"ס "תרבות" לשעבר ופעילי "השומר הצעיר", נשבעו שבועה חגיגית ליד ארון הקודש בבית הכנסת של חסידי שטפנשט (!) לא להסגיר את עצם קיום החבורה, להמשיך בלימודי השפה והספרות העברית ולהתכונן לעלייה.

כל זה סיפר שלמקה לדר נסתר בעת פגישתם. הוא סיפר לו גם על הצלת הספרים בעברית על-ידי חבורתו מהספרייה היהודית לשעבר, על הפוגרום האכזרי ברטנה שעשו האוקראינים ביולי 1941 עוד לפני כניסת הגרמנים, על ההורים שנורו למוות, על אחיו הקטנים שייקה ומוטל שנהרגו גם הם, על אבי סבו שלמה אהרן אוליצקי שעל שמו נקרא, שהיה מצאצאיו הישירים של מייסד חסידות קרלין ר' אהרן. הוא סיפר גם על הגעתו לפרטיזנים, על איך שהכה את לוקיאניוק במקל לעיני חבריו הלוחמים, ואיך שבמו-ידיו, תוך כדי תפילת שהחיינו, ענב על צווארו לולאה ואיך שמירר בבכי לאחר תלייתו בהזכירו את הקורבנות התמימים...

כיסופים לארץ ישראל ביידיש

כעבור כחודש, ב-29 ביוני 1944, עשה שלמקה רישום נוסף ביומנו:
"היום הפתעה גדולה... דר נסתר פרסם בעיתון 'אייניקייט' רשימה בשם 'שנאה', בה הוא מספר עלי וגם נותן לי כמה עצות... טובות. בבית הספר כולם בירכו אותי ולא ידעתי מדוע. קראתי את הרשימה פעם ועוד פעם, וכל פעם אני מתרגש מחדש. [...] דר נסתר היקר שלי, הרבה תודות לברכותיך-נבואותיך! אעשה הכל שתראני בין הבונים את חורבות עברנו היקר... אני כולי תקווה".

נראה, שהנער חניך הגימנסיה העברית הבין היטב את המסר של דר נסתר לגבי עתיד העם היהודי לאחר השואה. הוא הצליח בנקל לתפוס מבין השורות את מה שהצנזורה הסובייטית החמיצה ברשימה הקצרה של דר נסתר.

סיפורו של הנער הפרטיזן שלמקה פרלמוטר-אוליצקי אכן "הדליק" את ליבו של דר נסתר. על הלכי רוחו, טרגיים ופתטיים כאחד, מצביע כל השדה הסמנטי של הרשימה שנבנתה מסביב לתשעה באב, יום האבל על בית המקדש שחרב. עם זאת, הרשימה מלאה תקווה לתחייה הלאומית. "הרי למדת", פונה הסופר לבן שיחו הצעיר ברומזו על החינוך היהודי שהלה ובני דורו קיבלו בפולין שלפני המלחמה ושמנעו השלטונות מהילדים היהודים בבריה"מ. "הרי למדת! לכן תוכל להבין ולממש", אומר הסופר מבין השורות. מה היה על שלמקה להבין? "ובכן, נתנחם-נא!" קורא לו דר נסתר ורומז לדברי ישעיהו (מ, א) שנקראים ב"שבת נחמו" אחרי ה-ט' באב: "נחמו נחמו עמי...". זהו המפתח להבנת הרשימה, שממשיכה הלאה כבר באופן גלוי ביותר: "מי שראה את השועלים בחורבות ההר שלנו, סופו שיראה גם בבניינן". בעיני רוחו ממוסקבה הרחוקה, מחדרו הקטן והצר בבניין תיאטרון-היידיש, ראה הסופר בבירור את "ההר שלנו" שבירושלים. ובהמשך, כדי למקד עוד יותר את הקורא בקונטקסט הארץ-ישראלי, הדגיש דר נסתר דווקא את מפלות הצבא הגרמני באגם הים התיכון, כפי שהובא לעיל.

בהכנסת הקורא לקונטקסט גאוגרפי זה, ביקש הסופר לשרטט קו מקביל לאגדה הידועה ממסכת "מכות" (כד"ב) שזו לשונה:
"פעם אחת היו עולין (ר' עקיבא, רבן גמליאל, ר' אליעזר בן עזריה ור' יהושע) לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר-הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקדשים. התחילו הן בוכים ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק. דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו' (ישעיהו ח, ב). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' (מיכה ג, יב), בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים' (זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".
ואילו דר נסתר פונה ברשימתו לנער שלמקה: "אתה הנחמה" - כפי שמסתיימת האגדה הנ"ל: "בלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו'".

"והיה ביום ההוא", מסיים דר נסתר את רשימתו הנרגשת בציטוט ישיר בעברית בתוך הטקסט ביידיש, ובכך חוזר לנבואתו המפורסמת של ישעיהו (כז, יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָ.ם". "והיה ביום ההוא", כותב דר נסתר, "אז נראך בין הבונים והמקימים את חורבות ההר שלנו, אשר לפנים, הנה זה עתה, הלכו בו שועלים", ברוח דברי "איכה": "עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (ה, יח). ושוב חוזר על הפתיחה הזו מישעיהו: "והיה ביום ההוא... ביום ההוא של תקומה...". כך, בפתוס רב, מסתיימת רשימתו של דר נסתר כקריאה נבואית לא לשלמקה לבדו, אלא לכל קוראיו ניצולי השואה ובני משפחותיהם באשר הם.

ומה עלה בגורלו של שלמקה פרלמוטר? אחרי שבילה כשנה וחצי במוסקבה, נסע לעיירתו החרבה רטנה ולקובל, שם גילה ותיעד כתובות מזעזעות ביידיש, עברית, פולנית ואף לטינית על כתלי בית הכנסת שבו נכלאו על-ידי הנאצים וחיכו למותם יהודים רבים. לאחר מכן המשיך לפולין והגיע לארץ ישראל ב-1946. בשנותיו האחרונות התגורר בגבעת שמואל ונפטר ב-1997 בגיל 70. סביר להניח שעקב אחרי גורלם של ידידיו במוסקבה ושמע על דריסתו למוות של מיכואלס ועל היעלמותו של דר נסתר שמת במאסר הסטליניסטי, עוד לפני שעמיתיו הסופרים הוצאו להורג כמין השלמה לשואה. כאחד שהיה שם, ידע להעריך נכונה את רוחם הלאומית המיוחדת, ונראה שלא במקרה בחר להיות מורה להיסטוריה.