הצרכים המיוחדים של תיאטרון

כשמדובר בקולנוע הצופים בדרך כלל בוחרים סרט לפי שם הבמאי בתקווה שלא יתאכזבו. בתיאטרון אתה הולך דווקא על שם המחזאי.

לכן כאשר "בית ליסין" הזמין את הקהל לבכורה של ההצגה "המוגבלים" על-פי מחזהו החדש של גור קורן הלכתי ללא היסוס כי כבר התרשמתי לטובה מההצגה הקודמת שלו: "5 קילו סוכר" בתיאטרון "גשר".

שם המחזה והתוכניה שקניתי בקופה הכינו אותי לסיפור על קבוצת אנשים בעלי מוגבלויות שהקימה תיאטרון חובבני בשם "בימת החלומות" ומעלה את הטרגדיה של שייקספיר "רומיאו ויוליה".

חשבתי: גור קורן מסתכן בכך שיאשימו אותו במהלך זול להצחיק על חשבון אנשים חסרי ישע (בדיעבד נודע לי כי מחשבה דומה עלתה בראשו של הבמאי גלעד קמחי בקריאה הראשונה של המחזה). אבל בפועל תחושה כזאת לא עלתה בשום שלב מההצגה. אחת הסיבות – נציגי התיאטרון ה"מוגבל" מופיעים בפעם הראשונה על הבמה אחרי שהקהל כבר התרשם ממשפחת מבריחי הסמים ועל הרקע שלה לא קשה היה לזכות בסימפטיה גם אם אתה נראה דמות מוזרה ולא שגרתית. ולא סתם המנהלת האמנותית של להקת "בימת החלומות" קשת לוי (השחקנית דיקלה הדר) מקפידה להדגיש כל פעם: "לא "מוגבלים" ולא חס וחלילה "מפגרים" אלא אך ורק "אנשים עם צרכים מיוחדים".

בהמשך הסיפור שמתפתח לנגד עינינו מגיעה התובנה מי הם באמת המוגבלים האמיתיים ; אנחנו נעשים עדים למהפך שמחולל המפגש בין קבוצת "בימת החלומות" למשפחת פשע על כל המעשים הנתעבים שלה.

במאמר מוסגר יש לציין כי ההצגה בין השאר ממליצה על הדרך המקורית לטפל בפושעים; וזה באופן מפתיע הופך את ההצגה לאקטואלית למדי לאור העובדה שהניצבים האמונים על המשימה עסוקים בהטרדות ופרישות מוקדמות ללא התראה מוקדמת. תתעלמו מהערת השוליים הזאת כי היא נעשתה ברוח כתיבתו של גור קורן שמתאפיינת בנדיבות הומוריסטית משובחת. הטקסט עמוס בבדיחות עד "אפס מקום"; חלק מה"דאחקות" האיכותיות (הפאנצ'ים) נאבדים בהצגה כי הם נשמעים על-רקע צחוק מחריש אזניים של הקהל עוד מהבדיחה הקודמת.

רומיאו ויוליה

לפני ההצגה הייתי בטוח שכול הכוח שבעולם לא יצליח לאלץ אותי לראות פעם נוספת את "רומיאו ויוליה" אשר ראיתי כבר עשרות פעמים בעיבודים שונים ומשונים. אבל גור קורן וגלעד קמחי הצליחו למצוא שיטת הזרה מיוחדת לטרגדיה המוכרת – שגרמה לי לצפות בה בעיניים אחרות. אני לא יכול לדמיין הצגה בה קהל עכשווי, המנוסה והציני, מגיב בתשואות סוערות לסצנת הפינלה של "רומיאו ויוליה" שמוכרה בפרטיה גם לאלה שמבקרים בתיאטראות פעם בעשור. ב"המוגבלים" זה קורה. קורה כי המחזאי, הבמאי והשחקנים העניקו משמעות חדשה ומרעננת לנסיבות בהם מתאבדים הנאהבים המפורסמים ביותר בתולדות האנושות.

את מיומנותו של הבמאי גלעד קמחי מסגירה העובדה שכול פרט הופך לסמל, משמש כלי להעברת המסר. על המשחק המדהים של להקת השחקנים שמגלמים את להקת חובבי תיאטרון מעידה העובדה שבת זוגי יצאה מההצגה בטוחה שבית ליסין העסיק קבוצה של מוגבלים אמיתיים מאיזה מתנ"ס שכונתי. נאלצתי לאכזב אותה בעובדה שאת הדמויות גילמו שחקנים "רגילים"; ואז גם היא הסכימה שהשחקנים היו מעולים: אפרת בוימולד (בתפקיד אַסתר), אורנה רוטנברג (חמדה), יניב לוי (ינון), אופיר וייל (כהנא), ליאור גרטי (נדיב), אורטל אוחיון (נינה). הם ושחקנים אחרים שמגלים דמויות של משפחת ג'ורנו - יורם טולדנו (טוביה ג'ורנו), ענת מגן-שבו (ורה ג'ורנו), יניב ביטון (צוריאל ג'ורנו), חי מאור (טיראן) – יוצרים ביחד יצירה בלתי נשכחת. דיקלה הדר ("הבימאית הקונצפטואלית" קשת לווי) יוצרת דמות הומוריסטית מיוחדת שכביכול מגשרת בין שני העולמות האלה.

אין בהצגה אף דמות שטוחה, אקראית. כל גיבור הוא בשר ודם, משמעותי, מורכב. אין כאן טיוח המציאות או רחמנות מתנשאת, הם מיוצגים עם כל הקושי וחוסר אלגנטיות שיש במצבם. ולמרות זאת – או ליתר דיוק הודות לכך – אנחנו בקלות מזדהים איתם. ובכלל מדהים איך ההצגה על האנשים שהגורל התאכזר אתם יצאה מלאת אור ואהבה.

ולסיום: מהתוכניה למדתי שעל ההחלטה לעלות את המחזה גור קורן התבשר בטלפון ממנכ"לית בית ליסין. ציפי פינס לדבריו אמרה (אני מצטט): "החלטנו לחכות עם עגנון, מתחילים את "המוגבלים".

יש לי המון ביקורת על התיאטרון הישראלי בכללותו על בחירת המחזות. כשתיאטרון שוב ושוב פונה ליצירה קלאסית, למחזה של סופר ידוע –אני רואה בכך תעודת עניות. הבמאי, הדרמטורג, המנכ"ל מנסים מתוך חוסר ביטחון עצמי להתלות באילן גדול בתקווה ששמו יציל אותם מכישלון. ועל הרקע הזה מחשיב אותם כגיבורים ואמנים אמיצים כאשר הם מאמצים מחזה של איש שעדיין לא הוכנס לממסד הקלאסיקות –ויחד אתו כובשים את הקהל, חוגגים ניצחון אמיתי בקרב הנצחי.

לתיאטרון ישראלי יש צורך מיוחד במחזות מקוריים ישראלים עכשוויים. מסיבה פשוטה: הקהל צמא להם. ולא תיוולדנה מחזאות איכותית, לא יופיעו מחזאים גדולים ללא עזרה של תיאטרון גדול, רציני, סמכותי בעיני כל. כאן טמונה ההצלחה, הקשר עם הקהל, עם העם, כאן - הפוטנציאל הרציני להרחיב את קהל היעד למגזרים שבאופן מסורתי תרבות הפנאי שלהם מדלגת על תיאטרון.

אני מוכן להתערב שכול הצגה על-פי ש"י עגנון לא תעמוד בתחרות עם "המוגבלים" באהדה של הקהל.