מלחמת השחרור השנייה - מאפיינים ויעדים

יש רבים בשמאל הישראלי הרואים במלחמת אוסלו את "מלחמת השחרור של העם הפלשתיני מהכיבוש הישראלי", ואני טוען, על-פי חוק הפעולה והתגובה, שאף אנו מצויים בעיצומה של מלחמת השחרור השניה של העם היהודי בארצו, ולא רק, "ככובשים" ונגררים במאבק דמים חיצוני עם אויבנו הנחרצים.

זו היא בראש ובראשונה מלחמת השחרור על הזהות שלנו, והיא חשובה לא פחות מהמלחמה החיצונית; זהו מאבק על הזהות היהודית, מטרות המפעל הציוני, והמחיר שהחברה הזו מוכנה לשאת בתמורה להשגת יעדים משותפים. בדומה למאבקים אידיאולוגיים אחרים בעת החדשה, גם מאבק זה נושא בחובו סיכונים לא מעטים, העלולים להפוך ממלחמת רעיונות ונאומים למאבק מזוין ומלחמת אחים.

די באיומים שכל צד משמיע בעניין הטרנספר, כדי לנבא, שאם מי מהצדדים יעז וינסה לערוך טרנספר, זה של השמאל במתנחלים, וזה של הימין בפלשתינים, שדם יישפך על מסלול המשאיות והדחפורים.

יתכן ורק הזיכרון הלאומי הישן, של מלחמות היהודים וחורבן הבית השני יש ואולי עוצר את המשך המפולת.

המלחמה הזו שינתה לא רק את יחסי היהודים בתוכם; תוצאה מיידית הייתה הצטרפות חד-משמעית של אזרחי ישראל הערביים למלחמה נגדנו. מי בנשק, מי בפגיעה בריבונות הישראלית ובמאפייניה, ומי בהזדהות עם האוייב החיצוני שלנו - בני עמם. על כן, מי שאיננו מבין את אשר התרחש בסוף ספטמבר 2000 - לא יבין לאן צועד המאבק הזה, מהן מטרות הצדדים, כיצד להיערך לאיומי הצד השני, ומה הם יעדי המינימום לשרידותה של מדינת ישראל.

מסקנה ראשונה היא, שמה ששרר בארץ ישראל המערבית ערב המאבק לא יחזור לקדמותו, זאת, משום שהערבים העריכו, מצד אחד, שההתפוררות של החברה היהודית, בעיניהם, הגיעה לשלב בו ניתן בידיהם לשנות את הסטטוס קוו (והם לא בלתי צודקים לגמרי בראייתם), ומצד שני, שהחברה היהודית החלה להתפכח ולערוך חשבון נפש מעמיק באשר להמשך דרכה כמדינה.

יותר ויותר אנשים שואלים עצמם: באיזה משטר אנו רוצים לחיות, באיזו חברה, ועם אילו סדרי עדיפויות, ובאיזה חזון שיאפשר לנו את המשך הקיום של היהדות לגווניה, לשמר את הציונות ואת המשטר הדמוקרטי בדמות חדשה ומהפכנית. קיימת מודעות גוברת לצורך לאזן בין שאיפות המנוגדות בקרב אותה החברה.

אלה דברים מהם חוששת האליטה השלטת פחד מוות. אליטה חברתית זו, של השמאל על כל גווניו, שולטת במדינה מזה שנות דור. היא נטועה, עוד מימי מפא"י ותנועת העבודה בכל מרקם החיים הפוליטי, מדיני, אקדמי, תרבותי, חברתי וכלכלי.

אבל מאז מלחמת יום הכיפורים, אובדן השלטון לליכוד ב-1977, והסכמי קמפ-דוד, אליטה זו חשה שהיא מאבדת את השלטון לאיטו. המזרחיים והעולים וחוגי הימין, נטלו ממנה את הבכורה במניין המספרי אך גם האיכותי בחברה, והמתנחלים, יורשיהם של חלוצי חניתה ותל חי, איימו על המונופול האידיאולוגי שלהם כחברה חלוצית, שיצרה יש מאין את מה שקרוי: "היהודי החדש".

השמאל ניסה את אוסלו כמהלך האולטימטיבי להמשך ההגמוניה שלו בחברה הישראלית, ועם כישלונו של המהלך, הוא נאחז בכל קש על-מנת לעצור את המשך טביעתו במים הסוערים של החברה הישראלית.

השמאל היה מוכן ללכת כברת דרך שמעבר להסכמה הלאומית ולסולידריות הטבעית של העם היהודי, ולחבור לערביי א"י - משני צדי הקו, כדי לשמר את שלטונו. מלחמת אוסלו טפחה על פניו של השמאל באכזריות. היא חשפה את כל חולשותיה של האידיאולוגיה הישנה, את המיתוסים השקריים ואת אמונות השווא שהתנפצו לקרקע המציאות. מלחמה זו, תוצאותיה הצבאיות והמדיניות, ישמשו כקטליזטור למה שכבר מתחולל בחברה הישראלית 8 שנים לאחר אוסלו, ושנה וחצי לאחר פרוץ מלחמת אל-אקצה.

מדינת ישראל מצויה במדרון משפטי חמור ופועלת תחת מערכת דיקטטורית, הנשלטת על-ידי בית המשפט העליון, שנטל לעצמו סמכויות שלא הואצלו לו מעולם על-ידי הכנסת, נציגת העם, ובמהלכיו הוא מטלטל את מדינת ישראל לתהום מסוכנת.

באין חוקה, באין הסכמה, בניטרול הדדי של החקיקה בין ימין לשמאל ולערבים, אהרן ברק שוחק את יכולת ההתגוננות של ישראל, בהיבטים צבאיים מידיים, מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, בהיבטים ארוכי טווח, כגון פסיקת קעדן נגד הישוב קציר, השוללת מההסתדרות הציונית את זכותה ליישב יהודים על-פי החזון הציוני (כמו גם "הקלות ואפליות מתקנות" שנשיא העליון מרשה לעצמו לעשות בלא חוקה ובלא מחוקק).

ישראל תעמוד בתום המלחמה בפני לחצים שינסו להכתיב לה שינויי גבולות - ולא רק בשטחי יש"ע והגולן. זה מכבר נוצרו עובדות חדשות בשל חולשת הממשל הישראלי מאז תקופת אוסלו ואף קודם לכן. השתלטות על אדמות מדינה בנגב, במשולש ובגליל יצרה, דה-פקטו, מדינה פלשתינית נוספת בין הירדן לים, בנוסף לזו שכבר הוסכם עליה באוסלו. מיליון ומאתיים אלף אזרחי ישראל הערביים, אף שאינם רוצים להיפרד ממדינת ישראל, הם רוצים לראות אותה כמדינה דו-לאומית בעלת זיקה ערבית שבה יהיה ליהודים מעמד נסבל בלבד.

מלחמה זו גם ניפצה את המיתוס של הישראלי החדש, המשוחרר מאנטישמיות, הפוסט ציוני, הפוסט-יהודי, זה המשוחרר מכל תסביכי העבר היהודי המעיק. הוכח בצורה כואבת ששנאת הגויים לא פגה - היא רק לבשה צורה חדשה של אנטישמיות-פרו-פלשתינית, ושהיהודי, גם הצבר החדש, חייב לברוח ולהסתיר את זהותו הישראלית בבואו לשדה התעופה האירופי, להיות מסוגר מפני שאר האזרחים הזרים, כדי לשמור על חייו מפני המתנכלים לו. אם פעם הואשם היהודי בצליבת ישו היום הוא מואשם ברצח הילד הפלשתיני מוחמד דורה, וההשוואה קולעת ומצמררת: דם ילד פלשתיני במצות הישראלים לפסח..

במלחמה זו הוכח כי לכל עם בעולם, חוץ מישראל והיהודים, עומדת הזכות הטבעית להגנה עצמית. כדי לשלול זכות זו הפכו את דוד היהודי לגוליית החמוש מכף רגל ועד ראש, ואת גוליית הערבי, בן 180 המיליון איש, לדוד "המסכן הנרדף על-ידי מתנחל אכזר וצמא דם..".

כבכל מלחמות ישראל מאז היווסדה, ישראל הקטנה והאמיצה נושאת את דגל המלחמה למען העולם החופשי, וזה, משיב לה, כאז גם היום, רעה תחת טובה, בשינאה, התנכרות ובכפיות טובה אכזרית. די אם אזכיר את התמיכה של הישוב העברי בבריטניה ובנות הברית במל"ע 2 , עת הערבים תמכו בהיטלר ובנאצים בשדות הקרב במצרים, סוריה, עירק ולבנון, בעוד הישוב הקטן, בן חצי מיליון נפש, משמש כמבצר איתן שמסייע לבריטים לשמור על תעלת סואץ ולאבטח את הדרך להודו ולמפרץ הפרסי.

"גמולנו" אז בתום המלחמה היה גזירות הספר הלבן, עצירת עליית הפליטים ממחנות ההשמדה, ההתנכלות לישוב במלחמת 1948, וכן הלאה, בעת המלחמה הקרה עת שימשנו נגד כוונותינו, "מעבדה-חיה" לבדיקת מערכות נשק ששימשו את המערב למלחמה הקרה במזרח, זכינו גם אז להתנכלות אירופה בצורת אמברגו על מכירות נשק מגן לישראל, חסימת אספקה במלחמת יום הכיפורים, ותמיכה בערבים בשל חרם הנפט (יש לזכור שאז אויבנו הערבים היו תומכי הקומוניזם העולמי ופעלו נגד המערב!).

מלחמת לבנון, בה הובסו סוללות הנ"מ הסובייטיות הייתה מהלך הכרעה מרכזי במלחמה הקרה, שבה הציגה ישראל את ההגנה האווירית המזרחית ככלי ריק. טכנולוגיית הנשק הישראלית, לדעת מומחים עולמיים סייעה במידה מכרעת למוטט את ביטחונם של הקומוניסטים באיכות נשקם, וסייעה למערב לזכות בכל הקופה העולמית, לאחר התמוטטות בריה"מ וגרורותיה. גמולנו אז, היה ועידת מדריד, לאחר מלחמת המפרץ, שגם בה נדרשנו לא להגיב עת תוקפנות חמורה נגדנו.

ישראל, הנלחמת היום על חייה, ניצבת לפני אותה שוקת שבורה כמו במאבקיה הקודמים, והיא נלחמת בודדה בטרור העולמי. בעת זו המאבק הפנימי, שככל שהוא גורם מכשיל ומסוכן בניהול המלחמה באויב החיצוני, הוא חושף בפני הציבור הישראלי את חולשותיה המובנות של האליטה השלטת בישראל. אני מאמין שהדור שיחזור מנצח משדות הקרב העקובים מדם של המזה"ת, לא יניח לאליטה הזו להמשיך ולדרדר את מדינת ישראל, כשם שדורנו וויתר למנהיגיו, ואפשר את כשלון תנועת המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים - 1974.

אני מאמין שהניצחון בשדה הקרב הצבאי יחייב חשבון נפש, מהפכה אמיתית ויסודית בחברה הישראלית, מיטוט המשטר הישן והקמת הרפובליקה השניה של ישראל על חורבות מגילת העצמאות תש"ח-1948.

________________

יוסי בלום

יליד 1944, בוגר אוניברסיטת חיפה, היסטוריה וגאוגרפיה 1971, לוחם שייטת 13 וחטיבת הצנחנים 55. השתתף במערכות המכריעות לשחרור ירושלים ורמת הגולן במלחמת 6 הימים, ובמלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים לחם בכוח ראש הגשר בקרב הצליחה באוגדת שרון. במלחמת לבנון שירת באותה חטיבה בכוח הנ"ט בגזרה המזרחית. לאחר מלחמת לבנון הועבר כאיש מילואים ליחידת הניסויים של קצח"ר ולאחר מכן ליחידת המחשבים של אט"ל. מחבר הספרים "כשקוראים לצנחנים" 1972 מערכות, הקרב לשחרור ירושלים. 1999 - "התקדשות - זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים" הוצאת מיתאם. כותב עצמאי בעיתון מקור ראשון ובעיתונות רוסית (בתרגום מעברית). מנהל אתר "תכלת זהב" רעיון למהפכה הציונית חדשה שתתחולל כחלק מתוצאות מלחמת אוסלו. נשוי, אב לשלושה, שכיר בחברת היי-טק.