מקימים את המשכן

בְתוֹם הַמְּלָאכָה
הַמִּשְׁכָּן הוֹקַם לְקַיֵּם פֻּלְחָן בַּמִּדְבַּר
לֹא הָיָה אֶחַד בָּעָם שֶׁלֹּא תָּרַם דָּבָר
בִּזְכוּת הָאַחְדּוּת זָכָה הָעָם לְמִשְׁכָּן
זֶה נַעֲשָׂה לְמַעַן הָאֵל שָׁם לֹא שָׁכַן

מַנְהִיגוּת וַעֲשִׂיָּה וְרַק לְשֵׁם שָׁמַיִם
הַכֹּל צָלוּל כַיַּיִן וַעֲשׂוּי בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם
לְהַקְדִּים לַזּוּת שְׂפָתִים וְאֵין לִזְנוֹח
עֲשֵׂה כְּמֹשֶׁה שֶׁהִזְדָּרֵז לִמְסוֹר דוח

עושי מלאכת המשכן

בצל אל (בְּצֶל אֵל) בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך, היו האומנים שביצעו את המלאכה על-פי התיאור המפורט כפי שקראנו אותו בפרשיות הקודמות. ובפרשיות אלו. במלאכת המשכן נטלו חלק לא רק אמנים שהקב"ה עליהם רוחו, אלא שש מאות אלף איש שנמנו לפי מחצית השקל. עבודת משכן דומה לאותו מבנה תת-קרקעי שנחפר ונבנה על-ידי הַנְּמָלִים. (אין הכונה לעובדי הַנְּמֵלִים של ימינו) באין אמר ובאין דברים. על כן מסירות זו וַעֲשִׂיָּה רבת עובדים בהקמת מבנה מתוחכם מכונה "עבודת נמלים". יש גם דימוי נוסף לעבודת המשכן. עבודה זו שנעשית במסירות ללא גבול היא כעבודת הדבורים. בעבודת הקמת המשכן עסקו מאות אלפי אנשים במסירות להקים חלת הדבש למען המלכה. המשכן הוא מתקן משוכלל כמתואר, יצר אחדות לבבות זה בצד זה לבל ירמוס חלילה איש את רעיהו, כדי לתפוס מנהיגות. בני ישראל בצאתם ממצרים לא היו במיטבם, על-אף הקושי של חיי המדבר, ניצלו כל אחד את כישוריו שהיו להם בהיותם עבדים בעשותם מלאכות שונות והפנו כאן כל כל היצירה להקמת המשכן שזה הצריך: נגרים, מסגרים, עובדי נְחֹשֶׁת (נחאסין) צורפים, חרטים, אורגים, בנאים, חיטים, וכמובן אומנים שהזכרו קודם לכן ואשר ניצחו על המלאכה בהשראת הקדש ברוך לרבות צאצאי שבת דן (שהם מבני השפחות), כל זה נעשה כיצירת יש מאין.

מועד הקמת המשכן

בחדש הראשון - הוא חדש ניסן בשנה השנית ליציאת מצרים באחד לחדש. מועד זה הוא שבועיים לפני חג המצות הוא חג הפסח. הוא היה מורכב כאמור מארון העדות, בחלקו האחד במרכז מקום טהרה ובחלק השני המזבח, כשכל אלה היו בחצר מוקפת ומגודרת. כל אלה היו מועברים על-ידי שבט לוי ממקום למקום במשך קרוב ל-40 שנה. צריך להזכיר כי גם בכניסת בני ישראל לארץ, המשכן הוסיף להתקיים בשילה ובבית אל גם בזמנו של דוד המלך עד שנבנה בית המקדש הראשון כעבור 480 שנה על-ידי המלך שלמה. כאמור המשכן הוא מעין בית מקדש נייד, שעבר עם ישראל במסעותיהם במדבר 40 שנה. מבנה ארעי זה, מורכב משלושה או ארבעה חלקים עיקרים: ארון העדות. הארון שבו שם משה את הלוחות. עדות היא התורה ואהל מועד שבו התייחד משה כשהמשכן כוסה בענן. לא היה איש יכול להיכנס למשכן אף לא משה, אלא בתנאים שנקבעו בצו האלוהים. נזכיר שוס כי הענן לוה את בני ישראל ביום מחום השמש המדברית ועמוד האש לוה את בני ישראל בלילה להאיר דרכם ולהגן עליהם. ברם שני אלה, שִׁמְשׁוּ "המצפן" של בני ישראל במדבר הם שְׁכִּוְנוּ אותם לאן לנסוע והיכן לחנות, לכן רק כאשר הענן סר מהמשכן יכלו בני ישראל להמשיך לנוע ולנוד במדבר ממקום אחד למשנהו. ועתה למועד סיום הקמת המשכן שהוא עצמו מסמל את עיקר האמונה של עם ישראל החל מראשית יציאתם ממצרים, וראשית היותם לעם, וראשית עבודת האלוהים במקום שבו צוה אלוהים להקימו לפולחן. וראש וראשון החדשים שנקבע לחודש ניסן למרות היותו החודש השביעי, הכל מביא אותנו לחג המצות הוא חג הפסח.

חובת המנהיג לבוחר בו בפרט ולעם בכלל

פרשות ויקהל - פקודי אלא סיכום תקופה בה המנהיג הנבחר על-ידי הקב"ה להנהיג את העם ולהקים לו מסגרת לעבודת השם כל עוד הוא נמצא מְהַלֵּךְ ולהכינו נפשית, מוסרית ומנטאלית לאשר מצפה לו בהגיעו אל שערי ארץ כנען. משה מקהיל את כל בני ישראל על
ראשי שבטיהם, למחורת יום הכפורים כשירד מן ההר שם עלה על-פי צו אלוהי לקבל את לוחות הברית-התורה ומיד מקדים אזהרה לעם, להפסיק כל מלאכה שנעשית אז בהקמת המשכן, כדי גם להזהירם כי אפילו עבודה לכבוד האלוהים שנעשית להשלמת הקמת המשכן אינה דוחה שבת. בפרשת ויקהל נאמר בהקשר לַדִּבֵּר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. נוספה כאן מלאכה נוספת שאין לעשותה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה/ג) ומוסיף משה למנות בצורה מפורטת את תרומות שתרם כל אדם, כאשר ידבנו לבו ואת מה שהוטל על כל אחד מישראל לתת משלו להקמת המשכן וזה כולל: זהב, כסף, ונחשת וכל סוגי החומר שהיה דרוש להקמת המשכן כולל יריעות, עצים, עורות, שמן ובשמים ואבני שהם ועוד, שכל כולם הועמדו באחריות משה למטרה לשמה נתנו או נתרמו. בתום "ספירת המלאי" על-ידי משה עובר לפרשת פקודי שם מנה ודבר על כמויות ומשקלות נדבת המשכן. משה דבר על עושי המלאכה ועל הלויים שעתידים הם במשך כל תקופת המדבר לשאת ולהוריד ולהקים, איש איש לעניין המופקד עליו. דין וחשבון זה נותן משה לעם לא מפני שנצטוה לעשות כן, אלא מפני שראה חובה לעצמו, לבל יפול עליו חשד ולו הקל ביותר, שמא עשה מן התרומות לביתו. ראה משה חובה לעצמו לעשות זאת כלפי הקב"ה שבחר בו להיות נאמן ביתו, וגם כלפי העם שהפקיד בידיו כסף וזהב וּנְחֹשֶׁת לקיים מנהל תקין.

הכלל המתקבל מכל האמור, כי אל תצפה אתה כמנהיג שידרשו ממך דין וחשבון, הקדם אתה מסור דין וחשבון בכך מסתתמות הטענות. כאשר המנהיג לא מוסר דין וחשבון, אלא אף מתעלם מן החובה הזאת, הדבר מעורר שאלות וספקולציות מיותרות. חובה זו היא ביסוד התורה. באה לתת למנהיג למלא שליחותו בנאמנות וללא רבב. זאת לא בשמים היא זאת עלי אדמות.

תָּם וְנִשְׁלַם שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם
מִכָּאן וָאֵילַךְ יְסוּפְרוּ תּוֹלְדוֹת הָעָם
עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת גָּם תִּקְוָה וַחֲרָדוֹת
בְּרַם זֶה אֲשֵׁר נִגְזַר לְאוֹרֶך הַדּוֹרוֹת
נָשִׂים פָּנֶינוּ אֶל עָתִיד טוֹב יוֹתֶר
לְעוֹלָם אֱמֹר רַק אֱמֶת וְאַל תֶּחֱשֶׂה
הֱוֵה אָדָם צָנוַּע וּנְהַג מִנְהַג מֹשֶׁה
יְבוֹרַךְ הָעָם לְחַיֵּי אֹשֶׁר וְחֵרוּת
כִּי כֹּחוֹ שֶׁל הַפְּרָט בַּבְּחִירוֹת
זֶה הוּכַח לְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת