מנפץ האלילים

סיפורי אברהם אבינו

מספרים על אברהם אבינו, בנו של תרח, שהושיבו אביו למכור פסלי אלילים, לשמור עליהם ולהאכילם. היה אברם משכנע את הקונים שלא לקנות את הפסלים עליהם הופקד. יום אחד, לקח אברם מקל, וניפץ את כל הפסלים למעט אחד. כשהגיע אביו, סיפר אברם שהפסל לקח את המקל, ניפץ את כל האחרים ואכל את אוכלם.

והנה קורות משפחתו של אברם (לימים אברהם אבינו):

משפחתו של אברם גרה אז באור כשדים. לאברם היו שני אחים: נחור והרן. הרן הוליד את לוט (אחיינו של אברם) ומת "על פני תרח אביו" (קרי בעוד אביו בחיים). נקבצו האב תרח, האחים אברם ונחור, הבן לוט, הבת מילכה ושאר בני המשפחה להלויה, לקבור את הרן.

אברם ונחור נישאו - אברם לשרי ונחור למילכה (אחייניתו).

תרח לקח את אברם ושרי ואת לוט נכדו ועבר אתם מאור כשדים "ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן, וישבו שם... וימת תרח בחרן" (בראשית י"א:31).

למי שהסיפור מתחיל להשמע מוכר (מעבר מארץ לארץ, נישואים, ילדים, זוג ללא ילדים, וכו'), הרי שמשפחתו של אברם הייתה משפחה ככל משפחה - אז כמו היום. אלא שייחודה של משפחתו היא שעתידים היו להברך בה כל משפחות הארץ.

עברו שנים, המשיכו הנדודים. "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (שם י"ב:1).

אלוהים מבטיח דבר מיוחד לאברם: "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך, ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה". (שם 2-3) בימינו, בתחילת המאה העשרים ואחת, זהו הפסוק המצוטט ביותר בהקשר לעמידת הנוצרים האבנגליסטים עם היהודים וישראל. לא בשביל טובות הנאה אישיות, כי אם בגלל שאלוהים ברך את אברהם ואת צאצאיו, והם את עבודת האלוהים עושים.

המשפחה עוברת. אברם ושרי ולוט, אחיינו, יוצאים מחרן "ללכת ארצה כנען, ויבואו ארצה כנען... והכנעני אז בארץ". (שם 5-6) ובפרק י"ג מודגש בפסוק 7: "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ".

שם בכנען נראה ה' אל אברם ואומר לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". (שם 7) אלוהים מדגיש: "שא נא עיניך וראה, מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה, וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה, ולזרעך עד עולם". (שם י"ג:14-15)

למען הסר ספק, "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי, ואת הקדמוני. ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי". (שם ט"ו: 18-21)

סיפורו של אברם, לימים אברהם, ממשיך, אך את אברהם מנפץ האלילים, ואברהם איתו אלוהים דיבר כאיש אל רעהו וכרת ברית והבטיח את הארץ "עד עולם," אותה ארץ כנען בה גר הכנעני, רוצה אני שנזכור, שכן עוד נחזור אליהם.

ילד נולד לעולם

ילד נולד לעולם ועתידו פרוש לפניו. הנה, החודש לדוגמה, לקרובת משפחתי הגרה כאן בלוס אנג'לס, הגר, נולד בן חדש. אפתח, לפיכך, בהרבה מזל טוב להגר ולבעלה ולמשפחה כולה. אחיו הגדול חגג בר מצווה לפני קצת למעלה משנה (ראה טור זה). איך הזמן רץ!

לפני מספר ימים, חיפשתי בין אלפי תמונות במחשב אירוע שהתקיים בשנת 2009. עברתי פעם מההתחלה לסוף, ופעם נוספת מהסוף להתחלה, וכמעט אמרתי נואש. עד שעלה במוחי הרעיון הגאוני לחפש את ההזמנה לאותו אירוע. החיפוש הניב את התוצאה המבוקשת תוך שניות ספורות, כך ידעתי מתי בדיוק הוא התקיים, ובחיפוש נוסף בין התמונות הגעתי בדיוק לתאריך, לפני שש שנים. בין כל התמונות הייתה תמונה אחת שלי, ואני מביט ואיני מכיר: "נראתי כל כך צעיר".

מסתבר שהזמן עובר, וגם אנחנו מתקדמים איתו. מבפנים אני משוכנע שאני צעיר כשהייתי, שדבר לא השתנה, אך מסתבר שלא כך הוא. החיים עוברים ביעף, והתמונות והזכרונות ניצבים כסימני דרך, מזכרות שאת חלקן שכחנו ואחרות צרובות בזכרוננו.

כך אני מביט בעבר, ושי הילוד מביט לעתיד. ליבי נצבט, לעיתים עם חרטות, רגעים בגאווה סמויה, על דברים שעשיתי, אחרים שהחמצתי. והנה אני מסתכל בשי וחושב, לאיזה עולם נולדת. לאיזה איש תגדל ותהיה?

כל כך הרבה שמחת חיים, צרור התלוי כל כולו בהוריו, הטומן בחובו את כל האפשרויות, כל החלומות וכל התקוות. הנה הוא אוחז באצבעות מיניאטוריות בך. רגע הוא בוכה, רגע מצחקק. פה ישן, ושם מתעורר, רעב. מנגד מתקדרים השמים, סופה אדירה עומדת להגיע. סופה שלא חווינו כמוה.

האם אי-פעם עצרת לשאול את עצמך, מה יהיה אם יקרה לי משהו, אחלה אנושות או לא אהיה? מי יטפל בילדים? מי ידאג להם? מי ישלח להם חבילות שי או כרטיס עם מתנה ליום ההולדת? מי יחגוג אתם את סיום התיכון, קבלת התואר, האירוסין והחתונה? מי יתייצב לידם בשעות משבר? מי יעודד ויושיט יד?

הדאגה נראה מקננת תמיד בפינה נסתרת בלב, ולעיתים רחוקות היא צפה, יוצאת ממקום מסתורה ומדאיגה אותנו ביותר, עד שמצליחים אנחנו להדחיקה חזרה לפינתה. מוטרדים אנו בענייני היום-יום, בבעיות בוערות, בשמחות והצלחות קטנות. מדוע לחשוב שחורות, לראות שמים קודרים, מאיימים?

לפני שמונים שנה סבי וסבתי, עם הולדת בנם הבכור, לא ידעו את שעומד היה לקרות. החיים טלטלו אותם טלטלה כה עזה, כמו את כל בני דורם, ואילצו אותם להסתגל למציאות שלא הייתה כמותה קודם לכן, מציאות שאיש בר דעת לא היה יכול להעלות על דעתו.

אני "פליט פלשתיני!"

טרם השואה, סבתי לימדה עברית והיא וסבי חלמו לעלות יום אחד לארץ ישראל. אמי נולדה חצי שנה בדיוק לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אותה סבי לא ישרוד. סבתי דוקא כן, והיא הצליחה עם בנה ובתה להגשים את החלום. זמן המנדט הבריטי היה זה כשהם הגיעו ארצה, ובליבי רעיון חדש: אני רוצה להיות מוכר בתור אחד מאותם "פליטי פלשתין".

הבריטים "ייבאו" ארצה כחמישים עד שבעים אלף ערבים בין השנים 1946 ל-1948. הם ידעו שזמנם בלבנט מוגבל, והמזימה תאמה את דרך פעולתם ומחשבתם. האומות המאוחדות הכירו באותם "פליטים" בסעיף מיוחד העוסק במי שמקום מושבו היה פלשתינה בין החודשים יוני 1946 למאי 1948. הם וצאצאיהם לכל הדורות. רק להם שמורה זכות מיוחדת זו, ואין צורך לפיכך להתערות בארצות בהן הם חיים. אל דאגה, גם אם היו רוצים להתערות, איש לא רצה בהם, בייחוד לא "אחיהם" הערבים.

מטפחים הם אותם "פליטים" להם הובטח שלא יעברו ימים רבים וישחטו את כל היהודים חלום אכזב, אחד של "הרצחת וגם ירשת," שהשאירו את מפתחות בתיהם ויום אחד, קרוב, עוד ישובו לשם.

בארץ כולם רצים להוציא דרכון שני ולעיתים גם שלישי. לאלו אזרחות ארופית, לאחרים אזרחות אמריקנית. אך אני רוצה דוקא את זכות "פליטי פלשתין," שכן זוהי זכות המשתמרת מדור לדור, ומחצי מיליון המספר האמיר לעשרה מיליונים, תוך פחות משבעה עשורים, כיד הדמיון המשופרת של סיפורי אלף לילה ולילה. טוב אהיה אם אחשב לאחד מהם, שכן אולי אז ניתן יהיה להתחיל לנפץ אשליה זו - מבפנים, כאחד משלהם.

ראו שאיפות יש לו לארי. ואולי איבד את שפיות דעתו לחלוטין?

אכן ואכן, קל להתבלבל. שום דבר אינו בטוח יותר, אין אמת, אין צדק, אין עבר וגם ההווה מוטל בספק. העולם כולו מסתובב סחור, והכל במהופך. אלו שקוראים לעצמם "פלשתינים" גנבו מאתנו את ההיסטוריה שלנו והפכו אותה לשלהם: בירה נצחית, עיר הקודש - לא שלנו כי אם שלהם. מדינת פלשתין - מהים עד הנהר - גם היא לא שלנו כי אם שלהם, והנהר נהר פרת ולא הירדן. כל המקומות הקדושים (לדוגמה מערת המכפלה), שלהם כמובן. ואנחנו? פליטים ממדינות ארופאיות, וכבר הטיחו בפנינו: "גזלנים בני גזלנים, רמאים בני רמאים, קולוניאליסטים ארורים - ארזו את המזוודות ושובו לארצות מקורכם"!

אני כבר החלטתי, ובכל הזדמנות קם אני, או מרים את ידי, ובגב זקוף מצהיר: "אני פליט מפלשתין. אני ולא אתם. אני ולא הם. שלי היא ולא שלכם".

סופה של מדינת ישראל?

כמובן שלא קל לי. יהודים למכביר וישראלים רבים מבכים את ה"נכבה". אנשים יפי נפש ועוכרי ישראל - מתוכנו כמובן - חולמים על "שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו". הרשו לי לדייק ולהבהיר: אין הם מדברים על מצרים וישראל. הם גם לא מדברים על ירדן וישראל. פעם הייתה אפשרות, היו דיבורים של שלום בין סוריה לבין ישראל (אנחנו עדין במצב מלחמה, ומי יודע, עוד ימים ספורים אולי נהיה במלחמה פעילה מול צבאות האומה האיסלאמית). עם לבנון הנוצרית, מרכז התרבות והסחר של פעם, גם אתם ניתן היה שנהיה בייחסי שכנות טובים וראויים, אך לא כך היה.

אך לא זהו החלום המודרני. כל אוהבינו מבפנים רוצים לבתר את ארצנו הקטנטונת, זו שמותניה צרים מרחק כשישים קילומטרים, ונסיעה מנקודתה הצפונית ביותר לנקודתה הדרומית ביותר לוקחת מספר שעות לא רב, לשניים. קטנה היא ויפהפיה, ואוהביה לא רוצים שלום לה.

קבלו תיקון: הם מדברים על שני חלקים, שתי מדינות לשני עמים, אך איש לא ממש מתכוון לכך. הם יודעים שאלו שקוראים לעצמם "פלשתינים," שגנבו ורצחו ואפילו סובבו את העולם כולו סביב האצבע הקטנה עם סיפורים מאלפים ומרתקים, אינם מכירים - ולא יכירו אף פעם - בזכותנו להתקיים כמדינת הלאום היהודית.

הם תומכים ב"זכות השיבה". לא זכותו של כל אחד מ-14 מיליון היהודים להגיע לביתם, לארצם, למולדתם, לאותו מקום בו אלוהים כרת ברית עם אברהם והבטיח הבטחה אלוהית לנצח נצחים. הם מדברים על "זכות השיבה" של אותם "פליטים" מדומים, הם וצאצאיהם לכל הדורות, למה שהיום אנחנו מכירים כמדינת ישראל.

"שתי מדינות," אך ה"פליטים" רשאים לחזור למדינה היהודית.

בקיצור, בתר את הגוף לשניים, והצף את החלק שאינו "שלך" במיליוני פליטים. בלע את הכל, וזרוק את היהודים לים.

הנה, לאחרונה אפילו התחילו להטיח בנו האשמות שבגללנו מאות אלפי פליטים נטבחים יומם ולילה בסוריה. אנחנו מונעים מהם להגיע לבתיהם, ולכן אנחנו אחראים לרצח עם, לשואה החדשה מעשה ידי אסד הסורי.

צריך מישהו לקום ולהצהיר, קבל עם ועדה, "אני הוא פלשתיני, לא הם". אולי אז - מרוב תדהמה - יפקחו אנשים טובים את עיניהם ויבינו שמשך מספר עשורים הם נתונים בערפול או סחרור חושים, וכל מה שנאמר עד כה, שקר וכזב הוא.

הנה שי שזה עתה נולד. מה בדיוק נלמד אותו? שלכל דבר יש שני צדדים (קרי שיום העצמאות שלנו, יום הולדתה של המדינה המודרנית, הוא גם יום אבל וחורבן, יום הנכבה, כפי שהוכנס בשלב כלשהו לתוכנית הלימודים בארץ)? שיום הוא לא יום ולילה לא לילה? שבעצם אין לנו כל זכות על מדינת ישראל, ומוטב באמת שנארוז את הפלקאות ונעזוב בהקדם האפשרי?

הסחת הדעת

אני מפחד שפתאם, תוך עיסוק נלהב באותם "פליטים" ואותו שלום נכזב, דבר המעסיק אותנו זה כמעט שלושה עשורים, נמצא את עצמנו מותקפים ונלחמים על עצם קיומנו. עוד טרם נמצמץ בעפעפים, כל המדינות השכנות לנו יפלו - כמו כפיסי דומינו - תחת שלטון האומה האיסלאמית, והעולם כולו ייאלץ להתעשת.

אני משוכנע שיקומו רבים בקרבנו ויתחילו לתרץ: "צריך להבין," "בעצם האומה האיסלאמית דבר טוב הוא, הלא תור הזהב ליהודים היה כשהיהודים חיו בארצות ערב תחת שלטון מוסלמי".

הסיפורים ילכו וישתבחו. פעם נאמר ש"ישו הוא פלשתיני," והיום אנחנו יודעים שמשה רבנו, דוד המלך ואליהו הנביא כולם היו מוסלמים אדוקים. השטויות זורמות בשצף קצף, ואיש לא קם ואומר נגדם "המלך הוא ערום - לא היו דברים מעולם".

ולפיכך הצורך שלי להוציא תעודת "פליט". אני ולא הם. אני ה"פלשתיני" האמיתי. יכירו בזה, ואז נזכיר להם שאמנם חיו ערבים מוסלמים בפלשתין תחת השלטון העותומני והמנדט הבריטי, אך הם עצמם אף פעם לא ראו עצמם כ"פלשתינים". הם תמיד היו חלק מהאומה הערבית. ירושלים אף פעם לא הייתה חשובה להם, לפחות לא במשך מאות שנים עד 1967.

יש היסטוריה (הם גנבו את ההיסטוריה ועשו אותה "שלהם"). יש ארכיאולוגיה (הם שוקדים להעלימה). יש ברית עם האלוהים (ניחא, גם את זה אפשר לסובב). בקיצור, אנחנו חיים בסיפור אלף לילה ולילה, ואיש אינו מתעורר מחלום הבהלות הזה.

אז הגעתי למסקנה שחייבים לעשות מעשה ולנפץ את האשליה, לדקור את הבלון עד שנשמע את שריקת האוויר הבורח מתוכו. כמו אברם שניתץ את הפסלים והשאיר רק אחד, ועוד העז להגיד לאביו: זה הפסל שניפץ את כל האחרים ולקח מהם את האוכל. הלא גם תרח אביו הבין שלא אפשרי הדבר.

עד אז, גורלך שי בידי. הוריך ידאגו לכך מחסורך, אחיך הגדולים יאהבו אותך ויגנו עליך. אך שניה טרם העולם כפי שאנו מכירים אותו מתמוטט לחלוטין, אספר אני לך, שתדע ותזכור, ותספר אתה לילדיך בעתיד, את סיפורה של מדינת ישראל שלי.

כך מתחיל הסיפור:

"פעם, לפני למעלה משלושת אלפים שנה..."

וכמו שעלי הוטל להמשיך לספרו, ולהאמין בו בכל מאודי ובכל רצוני, כך גם אתה, שי ילד יקר, תספרו יום אחד, שכן נצח ישראל לא ישקר.