"ימי בין-המצרים", שתחילתם בצום י"ז בתמוז - שיאם ביומם האחרון: ט' באב. "בתשעה באב", מורה המשנה, "נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ב(י)תר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה" ("תענית" ד', ו').
עיקר היום - בצום אשר הונהג בימי הנביאים לזכר חורבן הבית-הראשון ( בשנת 586 לפנה"ס בידי הבבלים ), וחודש לדורות לאחר חורבן הבית-השני בשנת 70 לספירה בידי הרומיים, מדכאי "המרד הגדול", שפרץ בא"י בשנת 66.
הצום ויתר מנהגי-היום, מנציחים את זכר המקדש ואת התקווה לקימומו בהר-הבית; גם לאחר שחרב פעמיים, נאמרת לגביו תפילת-הדורות, מדי "סדר-פסח", לבנייתו "במהרה בימינו", כלשון ה"הגדה". לכך נועדו גם האיסורים המוקפדים על הרבים הנחשבים ככוהנים, אף שרק מעטים מהם יוכלו לשמש בתפקידי-כהונה במקדש מחודש. והרי זכר המקדש והתקווה לבנייתו שלובים במעמדו המיוחד-המקודש של "הכותל המערבי" בעיני העם היהודי כולו.
"המרד האחרון" וחלליו - למען קדושת הר-הבית וירושלים
בתשעה באב, לפי המשנה, "חרבה ביתר", מעוזו האחרון של "המרד האחרון" ברומיים - מרד בר-כוכבא; ברם, חלליה הרבים של מלחמה זו, הן בשלבי-הצלחתה בתחילתה, והן בקרבות מסע-הדיכוי הנקמני שבסופה - לא למען ביתר נפלו, אלא על קידוש השם, כדי למנוע פגיעה בהר-הבית ובמקדש החרב שבירושלים ולשימור תקוות-הדורות לקימומם:
סיבתו העיקרית של "מרד בר-כוכבא", ואשר בלעדיה לא היה פורץ כלל (ולמצער: לא בעוצמה בה התחולל) - הקמתה של עיר אלילית ("איליה קפיטולינה") על-ידי הקיסר הדריאנוס בתחום ירושלים, עם האיום לבנות מקדש ל"יופיטר" על הר-הבית, על השלכותיו הבלתי-נסבלות מבחינת כל יהודי; זאת - אף אם היכל העבודה-הזרה תוכנן להיבנות בריחוק משרידי המקדש, וגם אם ליד מקדש משוקם (איסור על המילה, שגזר הקיסר בתגובה לפעולות-מחאה ראשוניות, היה חמור פחות, כשלעצמו, גם משום שמילה עשויה להתבצע בסתר או להידחות זמנית).
ביצועה של תוכנית-הבנייה הקיסרית החל לפני פרוץ המרד (מטבעות "איליה קפיטולינה" נמצאו במטמון אחד עם מטבעות-המרד), וכשנתברר ליהודי א"י כי מזימתו של הקיסר יוצאת אל הפועל (עם ביקוריו בארץ בשנים 130-129) - הופעלה במלוא העוצמה, בשנת 132, האופציה הצבאית שהכינו במחתרת לסיכול הבנייה.
למאבק הצבאי ברומי, בראשותו של שמעון בן-כוסיבא - קשה להניח כי התגייסו יותר מ-200,000 לוחמים, ונראה שמספרם היה פחות מכך בהרבה; אולם מספר הנספים היהודים במלחמת-המרד עלה גם על מספר זה במאות אלפים!
בתום "המרד האחרון" נותרו אזורי-הקרבות בהרי המרכז הרוסים לחלוטין וריקים כמעט מתושבים. מקור אמין כקסיוס דיו, ההיסטוריון הרומי ("תולדות הרומאים", ספר ס"ט, 15-11, בתקצירו של קסיפילינוס מהמאה ה-11) מעיד: "רק מועטים מהם הצליחו להינצל. חמישים ממיטב מבצריהם ותשע מאות שמונים וחמישה מיישוביהם של היהודים נהרסו בידי הרומיים, וחמש מאות ושמונים אלף יהודים ניספו בהתנגשויות ובקרבות; והחללים שנפלו ברעב ובמחלה ובאש - אין להם מספר. כמעט כל יהודה הייתה לשממה... ברם, גם לרומאים אבדו רבים במלחמה זו".
מספר הניספים האזרחיים היה חריג במלחמה זו, הן באופן מוחלט והן ביחס לאבדות הלוחמים. להשערה בדבר פגיעות מכוונות של הרומיים באוכלוסייה הבלתי-לוחמת שבאזורי הקרבות, ישנם יסודות של ממש: לפי קסיוס דיו, מפקד הצבא הרומי "לא העז בשום מקום להתמודד עם היהודים פנים-אל-פנים"; "הודות למספר הגדול של חייליו...הוא לכד אותם יחידות-יחידות, וכיתר את קווי האספקה ומנע אותה".
לפי מדרש איכה-רבה (פ"א, מה), הציב הדריאנוס משמרות במקומות שונים, כדי לכתר ולצוד נמלטים. גם התלמוד מפליג בתיאורי הרג המוני מצד הרומיים באותה מלחמה (ירושלמי, "תעניות" פ"ד, סט ע"א).
אם ב"מרד בר-כוכבא" ניספו רבים ברעב ובמחלות, כדברי קסיוס דיו - הרי אלה באו עקב מצור, הצתות וחסימת גישה למקורות-מים ע"י הרומיים, האחראים אפוא גם למותם המכוון של אזרחים ( ויוזכר גורלם של רבבות האזרחים הגאלים במצור הרומי של צבא יוליוס קיסר, אשר יצאו להרחיק מעירם, אך עוכבו באכזריות למות ברעב לעיני הלוחמים הנצורים).
כך עולה גם מקטע ה"הגדה" המתייחס להדריאנוס, הנבל הרומאי (הוא "לבן הארמי" שב"הגדה", בשיכול אותיות ), אשר "ביקש לעקור את הכל" - בחומרה העולה על גזרת-פרעה במצרים, "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים", כלשון ה"הגדה".
מהמצטבר מסתמנת המסקנה הקשה, לפיה רצח-עם בוצע בהוראת הקיסר ביהודי א"י, באזורי-הלחימה של המרד (על כך - גם במאמרים קודמים של המחבר, באתר זה).
אמנם הרג אזרחים לא היה נוהג-לחימה של הרומיים, אולם נכונותם למעשי-זוועה נלמדת בעליל מה"קולוסאום" שהוקם ברומא (על חשבון חייהם וכספם של יהודי א"י לאחר "המרד הגדול"): במבנה נורא זה נרצחו במצטבר, במשך דורות, לפחות 300,000 איש!
על-רקע הצלחותיו הצבאיות הגדולות של המרד בשלביו הראשונים, מתקשרת לכאן סברה כפולה: הסיבות שהניעו את הקיסר הפגוע, אחוז טירוף-הנקם, לדכא את המרד במסע-עונשין אכזרי, הביאו גם לטקטיקה צבאית של פגיעות מכוונות באזרחים, עד כדי אסטרטגיה של רצח-עם. במצב שקול למדי בכוחות הלוחמים, ועקב שיעור האבדות הניכר שנגרם לרומיים והיה צפוי להם בהמשך הלחימה - ללא פגיעה רומית באזרחים, לא היה מנוצח צבא-המרד.
בית-המקדש וקימומו - מאבקי-העבר ותקוות-העתיד
הצידוק לשלב בתשעה באב גם את זכר האובדן האנושי הגדול, הקשור ל"מרד האחרון" (ולנפילת- ביתר, האמורה במשנה), נובע לא רק מהיקפו העצום ומחומרת העוול ההיסטורי של פשעי הרומיים וקיסרם - אלא גם מן הזיקה והסיבה, המקשרות בין מותם הנורא לבין המאבק על קדושת הר-הבית והתקווה לקימום המקדש: הלכידות והנחישות של יהודי א"י בלחימתם ב"מרד האחרון" - קשה להסבירן ללא קיומו של איום רומי לחילול הר-הבית, תוך סיכול התקווה לקימום המקדש החרב. גם קסיוס דיו מייחס את סיבת המרד לייסוד "איליה קפיטולינה" על-ידי הדריאנוס בירושלים, "וכאשר הוא הקים מקדש ליופיטר במקום מקדש האלוהים" (דיו, ס"ט 12).
"עבודה זרה" מופיעה בתלמוד (בבלי, "סנהדרין", ע"ד ע"א) בראש שלש העבירות החמורות ביותר, שבגדר "יהרג - ובל יעבור" - אף לפני "שפיכות דמים" ו"גילוי עריות"! האם יכלו יהודי א"י, בדורם של רבי עקיבא ושמעון בר-יוחאי תלמידו, שלא להתקומם במלוא כוחם כנגד "עבודה זרה" בהר-הבית, ועוד במבנה-קבע קיסרי!? בתודעת יהודי אותו דור עמד גם זיכרון נכונותם המוצהרת של רבבות יהודים בלתי-חמושים למות מידי חיילי רומי, בימי הקיסר קליגולה (שנת 40) - לבלימת הכנסת פסלו לבית-המקדש. הנציב פטרוניוס, שנדהם אז מנכונות-ההקרבה ההמונית, שיגר "שאילתה" לקיסר ברומא, ועד שנענה - נרצח הקיסר ובטלה גזרתו: "מגילת תענית", פרק י"א; פלאביוס, "מלחמות היהודים ברומאים", ספר שני, פרק י'.
ואולי גם זאת: אילו נתגלה איום, חלילה, על "הכותל המערבי", בימי שלטון המלך הירדני הבלתי-יציב טלאל (בשנים 1952-1951 ) - היה עם-ישראל רואה בכך, לבטח, עילה למלחמה, אף באותה תקופה קשה, ואפילו אם היה לירדן גיבוי מבריטניה, פטרוניתה דאז. תוזכר, בהקשר, ההתלהבות בישראל החילונית, ביוני 1967, עם שחרור הר-הבית ו"הכותל המערבי" ב"מלחמת ששת הימים". מקום המקדש החרב ושרידיו שנותרו בעת פרוץ "המרד האחרון" בשנת 132, היו חשובים ויקרים ליהודי א"י של אותה תקופה (דתיים-לאומיים ברובם), לא פחות מחשיבותו ומקדושתו כיום של "הכותל המערבי", הקיר המערבי של חומת-האבן שסביב חצרי המקדש.
בנייה רומית-אלילית - למה דווקא על הר-הבית?!
אין חולק על כך שהדריאנוס, כקיסר כל-יכול, שאף להטביע חותם אישי - גיאוגראפית והיסטורית; בצד ההשראה מהפירמידות הפרעוניות - כמודל לחיקוי שימש לו אלכסנדר מוקדון, אשר הותיר רישומו בשלש יבשות. והנה באירופה - "חומת אדריאנוס" לרוחב האי הבריטי (118 ק"מ) ; באפריקה - חומת "נומידיום פוסאטום" (750 ק"מ) מול שבטי-הסהרה; ומה באסיה?
בעיר-הפאר גרש, שהקים הדריאנוס בגלעד בשנת 129, לא היה די להנצחה היסטורית; אך אם סבר הקיסר, כי תתאים לכך בניית מקדש ל"יופיטר", שיתנשא מעל ירושלים - מדוע לא העדיף מקום גבוה מהר-הבית, כהר-הזיתים הסמוך, או הר-הצופים, או ההר הגבוה במרחב שבו כיום "נבי-סמואל"? אם התעקש הדריאנוס על בנייה דווקא על הר-הבית, מה הניעו לכך? האם דווקא במקום זה, הקדוש ליהודים, יכולה הייתה להתגשם מטרתו!?
בשנת 69 יצא אספסיאנוס מא"י לתפוס את כס-הקיסר ברומא, שם שלט עד מותו ביוני 79. המקדש השני חרב בשנת 70 בפקודת טיטוס בנו, אשר פיקד על המשך דיכוי "המרד הגדול".
חודשיים מעלייתו של טיטוס לכס-הקיסרות בשנת 79 - התפרץ פתאום
הר-הגעש הרדום "וזוב", בעוצמה קטלנית אדירה, שגרמה למותם של רבבות רומיים ולהרס פומפיי והרקולאנום.
במאמר מוסגר: השפוכת הוולקניית הלוהטת, ששטפה אז את סביבות ה"וזוב", מזכירה את פסוקים ו-ז (חצי "וזוב") מפרק ע"ט (79) ב"תהלים", שהם קטע ה"הגדה" הידוע: "שפ(ו)ך חמתך אל הגוים..."; הגם ששנת 79 היא לפי הספירה הנוצרית, המאוחרת...
בספרו, "חיי 12 הקיסרים", שילב סווטוניוס, מזכירו האישי של הדריאנוס(!), סיפורי אמונות-טפלות על אותות מבשרי-ארועים בתולדות הקיסרים. אך התפרצות ה"וזוב", הנזכרת בפרק על טיטוס, לא הייתה אות לאסון - היה זה האסון עצמו, שרושמו המזעזע ליווה את הדריאנוס (יליד ינואר 76), עוד משנות ילדותו. אולם בספר כולו, אשר יצא בחסות הדריאנוס (הנזכר בו בסעיף 7 בפרק "אוגוסטוס", כמעריצו), אין כל סיבה שתצדיק עונש-משמים על טיטוס, חביב-הרומיים...
מסקנה אפשרית בעיני סקרן-חקרן כהדריאנוס: התפרצות ה"וזוב" עם עליית טיטוס לקיסרות, באה כעונש מאלוהי-היהודים על הרס מקדשו שעל הר-הבית בירושלים בשנת 70 - הרס שבוצע בפקודת טיטוס, בשילוב בזיזת כלי-המקדש שהונצחה, לימים, על "קשת טיטוס" ברומא.
לפיכך, מבחינת עובד-אלילים כהדריאנוס, בניית מקדש ל"יופיטר" בהר-הבית, אשר יתנשא מעל מקדש יהודי משוקם - תהיה בגדר צעד רומאי ברמה לאומית-היסטורית, ולפי תפיסתו גם תנציח אותו לדורות, כמי שנקם נקמה מרשימה: בשם העם הרומי, בשם הכס-הקיסרי, ואף בשמו של "יופיטר", "ראש-האלים" ו"מגן המדינה הרומית", שלפי אמונתם - כשל להגן עליה ועל קיסרות טיטוס, בעת התפרצותו הקטלנית של ה"וזוב", לא הרחק מרומא עצמה!
לכאן מתקשרת הקמתה רבת-המשמעות של "איליה קפיטולינה" בתחומי ירושלים, להנצחת שמו-שלו, "פובליוס איליוס הדריאנוס", במתכונת יומרנית במיוחד: ב"מקדש יופיטר הקפיטוליני" שעל הגבעה הקפיטולינית התבצע ברומא הפולחן המרכזי - לכבוד "יופיטר", ראש-האלים ופטרון המדינה הרומית. רק לשלושה אלילים ראשיים ( "יופיטר", "יונו" זוגתו ו"מינרבה" בתם ) צורף התואר "קפיטוליניים" ונקשר הפולחן המרכזי!
התנשאותו של הדריאנוס, אחוז שגעון-הגדלות, בהעצמה אלילית כזו של תדמיתו, עשויה להסביר את התעקשותו למימוש תוכניות-הבנייה שלו, וכן את הוראותיו המזוויעות במלחמת-הדיכוי של "מרד בר-כוכבא", שכפה על יהודי א"י ועל חיילי-רומי גם יחד.
טירוף-הזעם של קיסר בעל שיגעון-גדלות
גם על חייליו לא חס הקיסר הזועם, ומספר החללים והפצועים הרומיים מנע ממנו לשלב בהודעה על נצחונו את האמירה המסורתית: "לי וללגיונותי שלום". המספר הרב נלמד גם ממאגר רבבות תעודות-שחרור צבאיות, אשר נתגלה לפני שנים אחדות; החיילים, ששוחררו בתום השירות הרומי הנהוג של 25 שנה, גויסו בשנים 136-135, בהן לחמה רומי רק בא"י; מכאן שגיוסם בא למלא את השורות בצבא-האימפריה, במקום רבבות נפגעיו במלחמת המרד.
היקף אבדותיו בא"י שימש אצל הדריאנוס כמניע נוסף להחמיר בפעולות-נקם כנגד לוחמים ואזרחים יהודים, ככל שנותרו באזורי הקרבות במהלך הלחימה או בסיומה. מכל מקום: בכל אלה הוכחה נוספת לעוצמת הזעם והטירוף של הקיסר, בשלבי הדיכוי של "המרד האחרון", וכן לעוצמת המאבק הצבאי שהתחולל כאן.
תגובת-הזעם הנקמנית של הקיסר, ויכולתו לעמוד בדרישות המיוחדות למימושה - לא היו צפויות כלל; ליהודי א"י הן נתגלו, רק כאשר התרכז באזורם כוח-צבא אימפריאלי רב-היקף, וכאשר החלו פעולותיו.
לדיכוי "מרד בר-כוכבא" נדרשו להדריאנוס, בין היתר: גיוס חלקי לגיונות רבים מרחבי האימפריה, למניעת החלשת-יתר במקומות רגישים; הבאתו מבריטניה של המפקד המצטיין סווירוס; ניהול מלחמה זהירה, קשה וממושכת, יקרה בדם ובדמים, מול צבא נחוש, מבוצר וחמוש.
זאת, במקום להגיע להסדר-שלום עם יהודי א"י, אשר ישמר את קדושת הר-הבית וירושלים, ויותיר להם, למירב, אוטונומיה בהרי המרכז: פחות בהרבה מפשרותיו הטריטוריאליות של הדריאנוס מול הפרתים, בצעדי-הפיוס המפליגים שנקט כלפיהם משנת 117. מה אירע, אפוא, לקיסר, אביר "השלום הרומאי"?
הדריאנוס, בעל התדמית הפייסנית והנאורה, נחשף אז כמגלומניאק, אחוז שיגעון-גדלות. ניצחונותיהם המפתיעים של יהודי-א"י בראשית המרד ניפצו את חלום-חייו - להיחשב בדורו ולדורות כ"אוגוסטוס משופר": קיסר של שלום ושגשוג, וללא "הכתם" הנורא של אובדן שלשת הלגיונות במארב-הגרמנים בשנת 9 לספירה (סווטוניוס, "חיי 12 הקיסרים", "אוגוסטוס" 23).
בחומרה דומה נראו לקיסר מפלותיו הצבאיות בשלב הראשון של "מרד בר-כוכבא", כולל אובדן הלגיון ה-22 שעלה אז ממצרים, מבלי להיזכר עוד - ודאי הוכה ע"י המורדים, ושרידיו ניספו בדרכם המדברית חזרה. צבא-המרד נלחם רק בתחומי א"י ובגבולותיה, אך כל כוחות-רומי מהמזרח הובסו מולו!
מבחינת הדריאנוס די היה בכך, אך ל"התחשבנותו" מול מורדי א"י, מנפצי חלומו הגדול, ייתכן שהוסיף את חלקם של יהודים בסיכול שאיפות קודמו-מאמצו, טריאנוס, להכות את הפרתים: ניצחון רומי נמנע אז, עקב מהומות-מרי של קהילות היהודים במזרח בשנים 117-115 ( בתלמוד: "פולמוס של קיטוס" ), והאילוץ להקצות כוחות-צבא ניכרים לדיכויין.
ולאלה עוד נתווספה שאיפת ההנצחה היומרנית בהקמת "איליה קפיטולינה(!)", עליה לא היה הקיסר מוכן לוותר.
תשעה באב - גם לזכר חללי עמנו
חללי "המרד הגדול", מגיני ירושלים והמקדש, לחמו על חרותם וכבודם של יהודים, מול עובדי-אלילים נוקשים ונוגשים כרומיים. חללי "מרד בר-כוכבא" היו גם קורבנות מאבק לבלימת צעדי רומי וקיסרה לחלל את קדושת הר-הבית, ולסכל את תקוות-הדורות לבניית המקדש. היהדות, כדת מונותיאיסטית, עמדה אז לבדה מול עולם אלילי, ונאבקה צבאית מול מעצמה כרומי. ראוי "תשעה באב" להיות אבל גם לזכר חללי המאבק.
אם תוקם, אי-פעם (למשל: באזור אורה-עמינדב), אנדרטה לזכר הניספים, כשצדה האחד פונה אל מול חורבות "ביתר" העתיקה - על צדה האחר להיות מופנה לכיוון הר-הבית ומקום-המקדש, משאת נפשם ומטרת מאבקם של הנופלים על קידוש השם במלחמה ברומיים.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
