זיקנה ללא הדר(ת)

הם למדו, עבדו, הקימו בית, ילדו, גידלו ילדים, חיתנו, בישלו, ניקו וטיפחו. אבל עבר זמנם.
הם מיותרים!

בית אבות סיעודי זה מקום שלא רבים מסוגלים להגיע אליו ולהתייחס ברצינות למבוגרים ששוהים שם. וזאת עוד בעיה של אותם הורים מבוגרים. אותם הורים שלא די שקשה להם פיזית, לא די שהם נזקקים לסיוע בפעולות יומיומיות פשוטות, הם גם "זוכים" ליחס כאל ילדים חסרי בינה ודעת.

והם, הקשישים, מוחלים על כבודם, הם מביטים סביבם באדישות ומכירים תודה לכל מי שאומר להם מילה טובה, למי מחייך אליהם, או סתם למי שעוצר, מביט ורואה אותם.

וזה לא שהם נולדו ככה. אלו אבות ואימהות רגילים לילדים נפלאים ומוצלחים כמו כל אחד מאתנו. אלו אבות ואימהות שחיבקו, ליטפו, הוכיחו, עשו דברים בחיים. הגשימו חלומות ולפעמים לא... אבל הם הזדקנו ונחלשו.

עכשיו הם חסרי אונים. במחלקה הם יושבים על כסא גלגלים. ה"בריאים" יותר יושבים בכיסא רגיל, אבל עם משענת. הם קמים לאט-לאט, נשענים על הליכון. אף אחד כמעט לא מדבר איתם.

צלחת מרק חם

רק מי שמגיע יום יום, אומר בוקר טוב בקול גדול. מחייך, מכין תה לזקנה מימין. מביא מפית נייר לקשישה משמאל, משוחח עם הקשישה היפה עם ההליכון, זאת שתמיד שמור אצלה חיוך ומבט טוב, בלי קשר להרגשתה הפנימית. מי שמבקר את אביו החלוש, את אימו הקשישה החולה, חש את סוף החיים של האנשים האלה.

האנשים שכל יום חיים עבורם הוא נס. כאלה שחייהם נמשכים בכוח תרופות וטיפולים משתנים מידי פעם כדי לזכות אותם בעוד יום של בוקר טוב, בעוד יום של שמש חמימה וזוהרת, בעוד יום של גשמי עוז סוערים מול צלחת מרק חם, מול כוס תה, וגם בעוד יום של כאבים קשים, של בדידות, של שתיקות, של אולי גערות ממטפלת עצבנית ועייפה.

רובם שקטים וצייתנים. הם רק רוצים לקבל אוכל בזמן וכדורים. הם גם רוצים שלווה, יחס טוב וחיבה מגוננת. שיחה זה מותרות. רובם אפילו כבר לא מעוניינים. הם עייפים ההורים האלה.

אבל יש מיעוט שכן. אבל אין מי שיספק. וביניהם מירה. היא עוברת, נשענת על ההליכון, עם הספר הנצחי ביד. עוברת לאט-לאט במחלקה, משוחחת עם חברותיה, מתעניינת בשלומן. מירה קוראת הרבה, הארון שלה עמוס. אבל אין עם מי לשתף.

חברותיה במחלקה בוהות בה והצעירות אומרות לה "יופי מירה!" ולא עוצרות לשמוע. ילדיה עסוקים מידי. הם שולחים לה ספרים מעניינים אבל אין להם פנאי להגיע ולדון איתה על הספר. מירה רק רוצה שישמעו אותה לפחות חצי שעה, זה יתן לה כוח לשבוע! ככה היא אומרת ומחייכת אלי בהתנצלות את חיוכה הטוב.

הכל ממהרים. רוצים להספיק דברים. חצאי מילים, חצאי משפט. והם מלקטים מילים וחיוכים כדי לאסוף כוח לרצות להמשיך את היום הלא קל שלהם. יום של ניזקקות לעזרת האחר, יום של כאבים וחוסר אונים.

הם אנשים של ממש. רק מבוגרים מאוד. רק חולים. רק רוצים מבט טוב, הם רוצים מילה או חיוך. או סתם: "בוקר טוב" או "מה נשמע". לנו זה קל.

להם זה מקל.