הבוץ העזתי

"לפני שישראל תמות, היא צריכה לעבור השפלות. אם ירצה אללה, לפני מותם, הם יחוו השפלה וביזוי יומיומי. אמריקה לא תוכל לסייע להם, הגנרלים שלהם לא יסייעו להם. הגנרל האחרון שלהם נשכח, אללה גרם לו להיעלם. הוא גמור, שרון הזה נעלם. מאחורי איזה גב הם יתחבאו וימצאו מסתור ? ועם מי הם ירגישו ביטחון יחסי ? היום יש להם מנהיגים חלשים" - חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס.

בשנת 2010, בערך במלאת חמש שנים לתוכנית ההינתקות, מאות פועלים פלשתינים החליטו לתבוע פיצויים מחקלאים מפוני גוש-קטיף. לטענתם של העובדים הפלשתינים, ההינתקות עצמה, הביאה לכך שיפוטרו ולכן מגיע להם פיצויים.

מנגד, לטענתם של החקלאים אשר פונו מגוש-קטיף, המדינה אחראית לנושא ובאחריות הממשלה להסדיר את העניין מול הפלשתינים. בערך כ-70 חקלאים או יותר ממפוני ההינתקות, נתבעו בבית המשפט לענייני עבודה בבאר שבע, בתביעות לפיצויי פיטורים. הסכום הכולל של התביעות, נמדד אז בעשרות מיליוני שקלים.

אחד החקלאים שפונו בזמנו, גלל את הסיפור ואת אחריות המדינה לכך שפיטרה אותו יחד עם הפועלים הפלשתינים, הוא אף תיאר כי המצב של הפועלים שהיו לו אף טוב יותר משלו עצמו, מכיוון שהם לפחות נשארו בבתיהם, ואילו הוא גר כבר חמש שנים (2010) במעברה.
למי שחשב שמדובר בפיטורי עובדים, ציין החקלאי המפונה פרט אחד, שיחזירו אותו לגוש-קטיף ומיד הוא יחזור להעסיק את פועליו הפלשתינים.

עלות שכרם של עורכי הדין שנשכרו מצד החקלאים הגיע לאלפי שקלים, כסף שלטענת המפונים אינו בנמצא עקב עקירה ממקורות פרנסה. המדינה עקרה אותם, המדינה אמורה לקחת אחריות מקיפה לכך בדיוק כפי שביצעה את תוכנית העקירה, אך חמש שנים עברו אז והמדינה התנערה מהם.

חקלאי מפונה אחר טען, שהוא היה בקשר טלפוני עם הפועלים הפלשתינים שלו, ולחלק מהם אפילו העביר כסף מכיוון שהיו חסרי אמצעים למחייה.

לא מן הנמנע, שחלקם המשמעותי של מפוני גוש-קטיף נפגע באופן כלכלי חסר תקדים מביצועה המהיר של תוכנית ההינתקות. אנשי התוכנית עצמה, מלכתחילה הכירו בכך שתוכנית זו, בעצם פוגעת באופן קשה מאוד באנשי ההתיישבות.

בסך-הכל בשורה התחתונה כשפותחים פצע ישן, הוא עדיין מדמם, ומדובר כאן באנשים ומשפחות שהתפנו בעל כורחם מביתם ומיישובם ורק בעצם החלטת הפינוי, נגרם להם עוול לא קטן. בשנת 2004, מניין ההרוגים הישראלים בעזה היה גבוה מאשר ביהודה ושומרון וזאת בפעם הראשונה, מאות רקטות של קסאמים נורו מרצועת עזה. מחצית מהרקטות הגיעו לשדרות, ובנוסף לכך נורו בשנה זו רקטות קסאם לתוך היישובים ברצועה עצמה ובנוסף לכך ספגו הישובים בעוטף עזה, אלפי מרגמות.

בצה"ל באותה תקופה, העריכו את המצב למסגרת בה לאחר תוכנית ההינתקות, יהיה לחמאס עזה אינטרס מסוים לשמירת השקט ברצועה. עוד העריכו בצה"ל, שבמידה ואכן תהיה הסלמה נוספת מול תנועת חמאס, היא תגיע מכיוון יהודה ושומרון.

ההערכה הביטחונית שנהגתה בצה"ל הייתה שאחרי תוכנית ההינתקות, מנהיגי חמאס ואנשי תנועת חמאס ביהודה ושומרון, יראו מבחינתם שטחים אלו כבסיס התנגדות מרכזי, ומכיוון שכך האינטרס של חמאס יהיה בכך שצה"ל לא ישוב אל רצועת עזה.

אמנם לאחר ישומה של תוכנית ההינתקות תפיסת הביטחון והמצב הביטחוני באזור, השתנו מהר מאוד ובאופן משמעותי. מה שניתן לציין דווקא כהצלחה יחסית הוא נטרול החיכוך התמידי שהיה בין חיילים ואזרחים מישראל לבין הפלשתינים ברצועה. מה שהביא לירידה משמעותית במניין הרוגים ישראלים בתוך הרצועה, עקב פעולות טרור. הירידה לאחוזים חד ספרתיים, לעומת מצב שבו צה"ל פעל באופן יומי ותמידי בשטח, הוא למעשה נקודת ציון ראויה לזכותה של התוכנית.

תנועת חמאס עד לפני תוכנית ההינתקות, לא הייתה תנועה בעלת יעד מדיני. למעשה תוכנית ההינתקות עצמה הכריעה את הכף, ובחמאס החליטו לקחת יוזמה פוליטית. כחלק בלתי נפרד מכך שישראל ביצעה את תוכנית ההינתקות בצורה חד-צדדית, והשאירה שטחים ללא העברת אחריות שלטונית, ולמרות בקשותיו של אבו-מאזן לקבלת האחריות בשטחים אלו, וכמו-כן לחץ מצד הממשל האמריקני לקיום בחירות פלשתיניות למרות שגם כאן אבו מאזן טען שעניין זה מסוכן ואינו כדאי. הפוליטיזציה ושלטון חמאס בעזה, הם למעשה חלק כמעט בלעדי מהתהליך שנוצר לאחר ישום תוכנית ההינתקות, וניצחון חסר תקדים עבור תנועה זו שהלכה והתעצמה, עד שהפכה לגורם המשפיע ביותר באזור מבחינת טרור מול ישראל.