במסגרת המאבק על פרשנות זכויות
תמ"א 38/2 המתחולל בשבועות האחרונים בישראל, צוטט (יום ג', 3.11.15) אבנר אקרמן, יו"ר אגוד מהנדסי הערים, בעיתון גלובס כמי שמדמה את הקבלנים לזנב ואת הממשלה לכלב: "הזנב מקשקש את הכלב". אקרמן סבור שהמנדט על התכנון העירוני צריך להיות בידיהם של הרשויות המקומיות בלבד על מהנדסיהם ויועציהם המקצועיים, על-מנת להבטיח איכות חיים ראויה לתושבים. מר אקרמן משתלח בממשלה על אשר היא לוקחת בחשבון וקשובה להמלצות ארגוני הקבלנים - המוציאים לפועל של כל תוכניות הבינוי והתשתית במדינת ישראל. מר אקרמן מגובה כמובן באותה כתבה על-ידי פורום ה-15 (הערים העצמאיות).
הנה כי כן יצא המרצע מן השק. עד היום נשלט שוק הדיור בישראל בידי ראשי הערים ומהנדסי הערים, באמצעות וועדות התכנון המקומיות והשליטה על רישוי הבקשות להיתר, ועשו בשוק הדיור כרצונם. הם התעלמו מהוראות השלטון המרכזי, מצרכי השוק ומאזהרות הקבלנים על היעדר כדאיות כלכלית ועל צרכי הדיור של הקונים. הם דרשו ועמדו על בניית דירות בנות 120 מ"ר לפחות בכל תב"ע חדשה, הם דרשו חיפויי אבן יקרה על חזיתות הבניינים, לובי ענק השמור למפוארים שבמלונות תבל, 2 מקומות חנייה לכל דירה, אוסרים על חנייה חיצונית בקומת קרקע, דורשים חניונים תת-קרקעיים עמוקים ויקרים, בנייה ירוקה, וכופים מסלולי רישוי ביורוקרטיים דרקוניים מהמורכבים מסובכים ומסואבים בתבל.
הדירות הפכו למצרך יקר שאינו בר-השגה לחלק ניכר של האוכלוסייה. איכות חיים? כן!, אבל לעשירים בלבד. מן העבר השני עדות של השיגי קברניטי הערים: אין ספור בניינים ושכונים מוזנחים ישנים ומתפוררים - מלכודת מוות למשתכנים בהם במקרה של רעידת אדמה או מלחמה חלילה.
אחד הכשלים העקריים בשוק הדיור הוא שליטתם של הוועדות המקומיות על היתרי הבנייה ועשייה בשוק הדיור כבשלהם תוך התעלמות מזלזלת בצרכים הלאומיים. את האש סופגת כמובן הממשלה ומשרד השיכון שעליו אחריות רבה וסמכות מועטה, וחוסר יכולת לתת מענה לצרכי הדיור של התושבים.
חמתו של מר אקרמן בוערת על מי שלו נמסר רסן השלטון המשכיל לתבוע את סמכויותיו ודורש להסדיר את המשילות כמתבקש. והנה, סוף-סוף, בעל אותה סמכות וזכות מתעקש להכתיב תנאים שיהיו גם כלכליים למוציאים לפועל של תוכניות הבינוי, תוך הבנה בסיסית ושכל ישר שאלמלא רווח כלכלי במדינה שאינה קומוניסטית, ישארו תוכניות יפות במגירות וקורת גג וחיים מוגנים ייוותרו נחלתם של עשירים בלבד.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
