גישור צר מאוד

תקנות חדשות שגיבש משרד המשפטים, והמצויות בשלב חקיקה מתקדם, עוסקות בניסיון לפתור סכסוכים משפחתיים בהסכמה, ללא התדיינות וללא התערבות שיפוטית. התקנות קובעות חובת קיום ארבע פגישות ללא תשלום וללא עורכי דין, בכל סכסוך משפחתי. מדובר בפגישות גישור ביחידות הסיוע הפועלות ליד הערכאות המשפטיות הדנות בסכסוכי משפחה.

היתרונות ברורים. מוסכם על הכל, כי פרידה "טובה", מכובדת ומוסכמת, על בסיס סיכום בין הצדדים, לפני שהתלהטו להבות השנאה והכעס - עדיפה לאין ערוך על תוצאה של הליך משפטי. כל תוצאה! גם מבחינה כלכלית, עדיפה פרידה בהסכמה מאשר הוצאות משפט גבוהות לכל אחד מהצדדים. פשרה תמיד עדיפה על דין. במיוחד כשמעורבים בעניין קטינים. גירושין שהסתיימו בהסכם, ברוח טובה ובכבוד הדדי, לעולם ישרתו טוב יותר את הצדדים המתגרשים, קל וחומר את ילדיהם.

כך, אם פגישות הגישור, אותן חייבים יהיו בני הזוג לקיים, יביאו להסכמות ביניהם - תהיה התוצאה עדיפה לשני הצדדים, וכמובן ייחסכו הליכים משפטיים יקרים ובעיקר כואבים. מה עוד שבמקרים רבים, הליכים משפטיים מתישים מסתיימים באותה תוצאה אליה יכולים היו הצדדים להגיע בינם לבין עצמם.

אולם, למרבה הצער, בראייה מעמיקה יותר, ספק רב אם התקנות יביאו להשגת מטרתן. ראשית: בני זוג העומדים בפני פתיחת הליכים - חזקה עליהם שניסו אמצעים פחות דראסטיים מאשר פנייה לבית המשפט, ועשו זאת באופן המתאים להם. שנית - בעידן הטכנולוגי הנוכחי, בו כל המידע פרוש על כף היד, בדרך כלל יודעים המתגרשים את כל הנחוץ להם, לרבות בכל הנוגע לסכומי מזונות, הסדרי ראייה וכן הלאה. והנה, למרות זאת, אם עדיין פניהם של בני הזוג להליך שיפוטי - מה טעם בהליך גישור כפוי?

אין ספק שגישור כשלעצמו הוא הליך חיובי, שאמור לסלול גשר בין ניצים, ואמור להיות יעיל וחסכוני. אולם ספק אם דווקא הגישור המוכתב הוא שעשוי להביא את הצדדים להסכמות ולגרום לכך שהמחלוקות הנטושות ביניהם יגיעו לכדי פשרה. אדרבה, קביעת ארבע הפגישות כתנאי לנקיטת הליכים - תביא לעומס בלתי נסבל על יחידות הסיוע, שממילא יתקשו לקיים הליכי גישור טובים. מכאן קצרה הדרך לעשיית "וי" על "החובה לנסות גישור", על-מנת שניתן יהיה להגיע סוף-סוף בפני שופט.

הנימוק כאילו עורכי הדין יתנגדו לפגישות הגישור משום שאלו יפגעו בפרנסתם - אינו רציני. זוגות שהרגישו, כי ניתן לגשר על התהום הפעורה ביניהם - ידעו כיצד לפעול, לרבות טיפול זוגי/משפחתי (שאחת מתוצאותיו יכולה להיות פרידה מכובדת), וממילא לא נזקקו לעורכי דין. המחשבה כאילו מרבית הזוגות האחרים, אלה שלא הצליחו לבנות גשר, בין באופן עצמאי ובין באמצעות בעל מקצוע, יצליחו לעשות זאת במסגרת גישור בפני יחידות הסיוע, נדמית לצערנו כחלום.

הבה נלמד מהניסיון. בשעתו, קיבלו עורכי הדין בברכה את הליך המהו"ת (פגישת מידע, היכרות ותיאום לבחינת האפשרות ליישוב הסכסוך בגישור), שנקבע כחובה בטרם דיון לגופו של תיק. מעניין לבחון את נתוני ההצלחה של פגישות המהו"ת. מעבר למטרותיו הנשגבות, בפועל - בעלי דין רבים מתייחסים לפגישת החובה של המהו"ת כעוד שלב שצריך לעבור אותו, וכמה שיותר מהר, על-מנת שבית המשפט יחל לדון בתיק לגופו. חשוב לבחון את הנתונים מהליך המהו"ת וליישם לקחים שהופקו מהליך זה - בטרם מנחילים את התקנות החדשות.