הסיפור על "אדמה ללא צל"

מעל 60 שנה לרומן הראשון שנכתב בנגב ועליו - יונת ואלכסנדר סנד

המהדורה הראשונה של הרומן "אדמה ללא צל" פורסמה בשנת 1950. כילדים, ראינו את הספר בספרית הקיבוץ למבוגרים אולם הספרן הזהירנו: את הספר הזה תקראו רק בתיכון. ואכן בחורף כיתה ז' שלי, בלעתי את הספר (על איוריו העדינים-מרמזים של אריה נבון) כבכורה בטרם קיץ. האנשים היו שם חלוצים גיבורים יותר "מאנשי פנפילוב"; נאמנים ומתייסרים יותר מאשר בסיפורי ברנר; דרמטיים יותר מגיבוריו של גנסין, ועשויים בשר ודם, שבויים ביצריהם כמו בסיפורי היידיש הראשונים של בשביס זינגר. הם דיברו, חיו, אהבו ומתו "את הקיבוץ הצעיר בנגב" - ועבורנו זה היה עולם ומלואו.

רביבים כאידיאל

רביבים הצטיירה בעינינו כמקום מרוחק, אשר רק הנועזים שורדים שם. משם, מהמצפה, רכובים על גמלים בלילות ירח, יוצאים שמריהו גוטמן, שמעון פרס ואחרים לתור את הערבה, לעלות לפסגות הרי המכתש ולעגון באום-רשרש. רביבים שהייתה ליישוב הדרומי ביותר בארץ באותה תקופה, נקשרה אצלנו, נערי התיכון, עם הבדידות, עם המאמצים לסכירת מים, עם שיריו החצי בדואים היפיפיים של אריה יחיאלי (עלי באר, את אדמה) וסיפורי האגדות והמשלים של המוכתר האגדי ששון בר-צבי. רביבים הייתה בין "שלושת המצפות" (בלשון בני הזמן), ויחד עם "גבולות" ו"בית אשל" היוו את חוד החנית העברי בנגב גם כנגד התקפה גרמנית צפויה וגם כתשובה יישובית-ציונית לחוקים שהטילו הגבלות מנדטוריות על יישוב הנגב. עתה, עם מלאת 73 דנה לקיבוץ רביבים, ו-66 שנה מאז פרסום הספר על אודות הקמת המצפה, יש מקום לבחון איך נכתב הרומן הראשון על ייסוד המצפה והחיים בו, בתנאים לא תנאים בשנים הראשונות; מה חשבו החברים במצפה/קיבוץ על הספר ועל כותביו כיצד תואר הנגב ברומן כרקע ובמה לעלילה? ומה הייתה השפעתו של הרומן על המשך ההתיישבות של צעירים בנגב.

קשר בין נוף החיים והספרות

כך מתואר הנגב בעיני יונת ואלכסנדר: "ארץ מדבר הייתה שרועה אילמת. תחושת הניתוק מיישוב נתגברה, למושג נגב נצטרפו עכשיו בדידות גדולה, פחד מפני השממה (....) הביטו תוהים בשממה, כמבקשים בה עצמה את הנשק להדברתה. דממת דורות עמדה מסביב, ללא קול, ללא צבע. כלב לא נבח, יבלית לא הציצה, תחת שמיים כחולים מתכתיים, השתרעה אדמה אפורה מצומקת, חשופה וגוססת. רק אי-פה אי-שם העלתה ברוב מאמצי-כוח שיח מדברי אפור דהוי".

לשני הסופרים הצעירים שבאו מאירופה הירוקה, רווית מים, על עריה וכפריה הבנויים זה דורות - נראה המדבר על גבעות הלס וואדיות האכזב שבו - מפחיד, שומם, מרוחק, חשוף, מנותק ועוד. ועם זאת הם מתארים את הנגב מזווית של צעירים המתכוננים לבנות פה את ביתם ולגדל את משפחתם. זהו תאור המכיר בעובדות אך בסופו של דבר הוא מלא פאתוס ואופטימיות - אנחנו נתגבר ונבנה כאן במדבר את הבית. זווית קצת אחרת מתקבלת אם משווים את תיאורי הנגב, אדמתו, אקלימו ונופו, כפי שהם מופיעים אצל ס. יזהר, בשני ספריו, "בפאתי הנגב" משנת 1945; "וימי צקלג" משנת 1958. יזהר מתאר את הנגב כצייר

וצלם המתעד את האירועים המתרחשים בו ללא ההכרח למצוא דרך להכניע אותו או להפכו לירוק ולנושב.

עליית מצפה רביבים - 1943

על מצפה רביבים (שנקרא בתחילה "תל-צופים" ולאחר מכן על-פי הצעת ברל כצנלסון הם נקראו רביבים על שם ביטאון שהוציא בזמנו י.ח. ברנר) ועל אנשיו, שהוקם כתחנת ניסיונות למרכז קרקעות עסלוג' ביולי, 1943 הוטלה משימה - להחזיר את הבעלות היהודית על שטח של 30 אלף דונם באזור. קבוצת החלוץ מהגרעין הקימה את מבני המצפה, חרשה "חריש פוליטי" את האזור והחלה בניסיונות חקלאיים ובמדידות אקלים ומים. השבטים באזור, תחת לחץ לאומני של המופתי ושל חברי "קופת האומה" מעזה, סירבו למכור קרקע למתיישבים או לתת להם מעבר לחלקות מרוחקות. מתיישבי רביבים סירבו לקבל מצב זה והחלו בלימוד השפה המקומית, לימוד אורח החיים הבדואי ובסיוע המוכתרים העבריים המקומיים (ירושלמי, יחיאלי ובר צבי) יצרו קשר עם השבטים השכנים והסירו את מכשול ההתנגדות לרכישת קרקע ועיבודה. למצפה הגיעו 25 חברים ונבנתה במקום "טירה" שהכילה חדרים בנויי אבן לצרכים השונים. נזרעו 300 דונם תבואות, נטע כרם קטן, מטע מעורב, הוקם גן ירק והותקנה משתלה של עצי אשל עבור ייעור הנגב. מתח מסוים שרר בין הקק"ל והמוסדות לבין חברי רביבים. בשונה מתפיסותיו של יוסף ויץ, יו"ר מח' הקרקעות בקק"ל כי המצפה הוא זמני ועובדיו הם שכירים של הקק"ל, טענו חברי רביבים כי מבחינתם המקום הוא בית, קיבוץ לכל דבר, והם יעשו הכול כדי להביא את משפחותיהם שנותרו בראשון לציון. במלחמת העצמאות סבל הישוב ממצור מצרי והוא התאושש חברתית וחקלאית רק עם בוא המים מקו שנמתח מכיוון ירוחם בשנת 1955.

בעיית המים ברביבים הייתה לשאלה קריטית. במקום הייתה באר קטנה מימי ועדת פיל, בעלת ספיקה נמוכה ומים מלוחים. המתיישבים החדשים עשו מאמצים אדירים על-מנת לתפוס את מי השיטפונות באמצעות סכר שתוכנן ובוצע על-ידי המהנדס א' קובלנוב. לאחר המלחמה נפסקו כליל המאמצים בכיוון זה בהנחה שהמים יגיעו למקום עם "קו המים" מהצפון. הבדידות עדיין העיקה - רופא היה בבאר שבע בלבד ומוצרי חלב חיוניים רק בעיר הערבית. הויכוחים האם להישאר בנקודה או לפנותה (כפי שאירע בבית אשל) התגברו. אלכסנדר ויונת זכר את י' טבנקין שבא לבקרם בעת הדיונים על גורל המקום ואמר בשיחת הקיבוץ: "אם אתם רוצים לראות את הישבן של ההיסטוריה תלכו מפה, אם אתם רוצים לראות את פני ההיסטוריה, כמות שהם, תישארו כאן ולא חשוב כמה תהיו, אחד, שניים, חמישה, העיקר שהנקודה הזו תהייה מיושבת..". לאחר דבריו התגבש ציבור של 100 איש שהחליט להישאר בנקודה ויהי מה. גם מנהיג מפ"ם מאיר יערי, עודד את מתיישבי "גבולות" וקבע כי הם ממש כמו מורדי הגטו חיים בבונקרים במדבר ומגנים על הגבול. בשנת 1951 עבר הקיבוץ לשטח מישורי מרוחק יותר "מהמערה" ושם החלו בבנייה מסודרת. רוח רעה עברה ביישוב והיו שביקשו להוציא את זוג הסופרים מהקיבוץ. שני שלישים מהחברים התנגדו והם נשארו. הדים להתנגשות הזו בין כתיבה שהיא סוג של עבודה לבטלה לבין רצונם העז של השניים לכתוב ולפרסם - נשמעו בשלושת הרומנים הראשונים שלהם.

אלכסנדר סנד

אלכסנדר נולד בעיר ולודלאבק בשנת 1921 שם למד בגימנסיה יהודית מרשת "מוריה" וספג עברית כהלכתה במקצועות דת, ספרות עברית, היסטוריה. בבית דיברו כמובן יידיש. בשנת 1935 הגיעה המשפחה לתל אביב והשתכנה ברחוב ברנר. המחסור היה גדול וסבלו מרעב. יותר מאוחר הצטרף "לנער העובד" ודרך התנועה יצא להכשרה ולקיבוץ בניגוד לרצון הוריו. בשנת 1938 יצא להכשרה בקיבוץ גינוסר ובין מעשי הקונדס זכר שהציץ דרך החור בצריף לחדר האחות רות, לשם הגיע יגאל אלון לקבל "טיפול". בסמינר מדריכים בכפר ותיקין, היה אלכסנדר עד למפגש הענקים בין טבנקין לבן-גוריון והתקומם נגד דב"ג שהשווה את סטלין להיטלר. בן-גוריון הזמינו לביתו אולם ביום בואו לשיחה - טרקה פולה בפניו את הדלת. כך נדד פוליטית לאחדות העבודה ויותר מאוחר למפא"י. בשנת 1941 הצטרף לגרעין רביבים

אשר הוחלט לשולחו לנגב משום החשש שהגרמנים מתקרבים לאל עלמין. בשנת 1943 עלה עם חבריו למצפה. המוסדות המיישבים התנגדו בתחילה להקמת קיבוץ במצפה בטענה כי אין מים, יקר מאוד להביאם, אין דרכים סלולות באזור ושוררת בנגב סכנת נפשות. ב1943 יצא אלכסנדר באופן בלתי לגאלי כשליח "הבריחה", על-מנת להעביר יהודים מאוסטריה לערי נמל באיטליה להפלגה לארץ ישראל. אלכסנדר לא ויתר ונכנס תוך סיכון נפשות לפולין כדי לראות מה קרה למשפחתו ורכושה. בלודג' פגש את אנטק (יצחק צוקרמן, לוחם מחתרת בגטו וארשה, סגנו של מרדכי אנילביץ') שהשאיר עליו רושם רב. אלכסנדר פגש את ינקה (יונית) בפראג ואחר כך נסעו לקונגרס בבאזל. עם פרוץ הקרבות בארץ החלו השניים "לגנוב גבולות" ולשוב לנגב בדרך לא דרך. בשובם חזרה הוטל עליו כמזכיר להוציא חוברת לזכרם של 11 הנופלים ברביבים. יחד עם יונת החליט במקום להוציא חוברת - לספר את סיפורה של רביבים בספר. וכך, בשנה וחצי, נוצרה הטיוטה הראשונה של "אדמה ללא צל". הקורא הראשון של הטיוטה היה משה ברסלבסקי, איש קיבוץ נען, עורך כתב העת "מבפנים", ומי שפרסם כבר כמה ספרים ביניהם על חנה סנש שהיה לבסטסלר. "אדמה ללא צל" פורסם בשנת 1950 ובראשית שנות האלפיים כבר הופיעה מהדורתו הארבעה עשר. בשנות החמישים היה אלכסנדר ממובילי המאבק הנחוש להבאת מים לרביבים. הוא מאלה שטבעו את הסיסמה: "לא הצינור יביא את האדם לנגב, האדם הוא שיביא את הצינור". הוא עמד בראש ההוצאה לאור של הקיבוץ המאוחד - יותר מ - 20 שנה. לאחר עבודה ספרותית ענפה הוא נפטר בשנת 2004.

יונת סנד

יונת (ינינה, יאנקה) ילידת 1926, צ'נסטחובה, פולין. את תקופת התבגרותה עשתה באירופה האנטישמית וקצת בגטו ורשה. אביה היה מורה לשפות קלאסיות והיא למדה בגימנסיה שהשתייכה לרשת יהודית והכירה את השפה והתרבות היהודית. בשנת 1940, ערב סגירת הגטו, הצטרפה עם אמה לאביה ששהה בוארשה. אביה היה חבר "הארגון היהודי הלוחם" ויונת הצטרפה למחתרת "דרור". בשנת 1943 שהו במסתור בצד הארי של העיר. בשנת 1946 עם תם המלחמה, יצאה ללודג' וערכה שם את ביטאון "דרור". בשלהי אותה שנה יצאה ללמוד באוניברסיטת ז'נבה ספרות צרפתית ופילוסופיה. עם פרוץ מלחמת העצמאות שבו ארצה לרביבים בדרך לא דרך. לאורך כל חייה כתבה רומנים עם בן זוגה ועד שנת 2014, בשנה בה נפטרה, המשיכה במלאכת התרגום והעריכה. עוד לפני כן, בשנת 2009, העיזה ופרסמה ספר שכתבה הפעם בעצמה בשם - קאז'יק הוא שמחה רותם, מהלוחמים הבולטים במרד גטו ורשה, איש תנועת בני עקיבא.

אדמה ללא צל

הרומן מתאר את הקמת מצפה רביבים ואת החיים בו בשנים הראשונות. פרקי הספר לקוחים מהנוף הסובב הקרוב: נחלה רחבת ידיים, הטירה, מיומנו של שרגא, הסכר, ראש גשר. שנים רבות לאחר כתיבתו אמרה יונת סנד עליו: "זה ספר תמים, בוסרי, שקצת הצליחו לפייס אותי בו. כי מי יודע, מה יותר חשוב: לכתוב הכי טוב שאנו יכולים או לכתוב ספר שיעשה משהו להמון אנשים, עד היום באים אלי אנשים ומספרים לנו - אני התחנכתי על ערכי הספר הזה, בגללו נשארתי בקיבוץ". יונת ואלכסנדר הסבירו כי בניגוד לעוזבי קיבוץ שכתבו ספרים שתקפו את הקיבוץ, היה זה ספר חיובי שהתקבל יפה על-ידי ההנהגה והחברים. אחר כמה מהדורות החליטו הזוג להוציא כמה קטעים שנכתבו בספר על הוי הבדואים מפני שחשו כי הם אינם מספיק מומחים בתחום. עבור הוצאת "תרמיל" הצבאית, הוכרחו השניים לקצר מאוד את הרומן וכך להגיע עמו לאלפי חיילים. רק אחרי כמה שנות הפסקה, שבו וכתבו על הגלות ופרסמו את בין "החיים ובין המתים".

המשך היצירה המשותפת עד 2004

מבחינת הזוג לא הייתה זו כתיבה של אגו מול אגו אלא אגו אחד המגביל ומעורר את האגו השני. הספר "כבר ארץ נושבת" נכתב כתשובה בוגרת להיסוסים ולתום שליוו את "אדמה ללא צל". הצורך בכתיבה בוגרת התפרץ לאחר האסון שקרה במשפחה בו בנם החייל יואב, נספה בכנרת. בארכיון רביבים תלו שתי כתובות מאירות עיניים - זו מול זו - אדמה ללא צל - כבר ארץ נושבת. מבקר הספרות החשוב דן מירון ליווה את כתיבתם המשותפת וזכייתם בפרסים ספרותיים רבים והתנגד לטענות שהרומן הוא בוסר ולא היה טעם למהר ולפרסמו. במלאת 50 שנה להוצאת הספר, נערכה מסיבת הפתעה בה השתתפו דן מירון, חיים גורי ואחרים. שניהם הדגישו את הייחוד של הכותבים: ככאלה שבאו "משם" מהגולה, מהגטו, והיו לצברים. יונת (שהייתה שנה בגטו) הוסיפה בשולי המסיבה שחלומה הגדול היה תמיד - להראות ולהישמע כצברית. השניים זכו בפרסים ספרותיים רבים וביניהם: פרס אוסישקין, פרס ברנר ופרס עגנון.

יונת ומלאכת התרגום

רשימת תרגומיה: הכיתה החמישית, רומן 1958; ימיהם הפרוצים לרוח, רומן, 1958; הניסיון הנוסף, תל אביב, 1968; טנדו, תל אביב 1973; כבר ארץ נושבת; 1982; נקרא לו ליאון 1985; אואזיס, ירושלים 1988; יומן של זוג מאוהב, תל אביב 1992; במדבר מלון אורחים, 1998; על ערמונים טווסים ופתקים 2004; לאן ומאין, מבחר, תשל"ה.

אדמה ללא צל תורגם ליידיש ויותר מאוחר עבור הקהילות בברזיל - לפורטוגזית. התרגום לאנגלית לא היה מספיק איכותי לדעת הסופרים והוא לא יצא לאור. יונת הייתה מודעת למלאכת התרגום ובצד כתיבת הספרים עם אלכסנדר והדאגה לבדיקת תרגומם, היא החלה שולחת ידה בעבודות עריכה ובתרגום ובעיקר מצרפתית: דרכי הרעב של אמאדו; עידן החשד של סרוט, יחסים מסוכנים של דה-לקלו; גיל התבונה של סארטר, ארכה של סארטר, מוות בלב של סארטר, על השירה הדרמטית של קורניי; פירות הזהב של סארוט; ואבא גוריו של באלזאק. במקרים מסוימים הוסיפה הרחבות וסוף דבר.

באופן בלתי מכוון, תרם הספר באמצעות צירוף של עלילה לא מתוחכמת, כמעט מתעדת, הקניית האווירה והתחושה החלוצית-מדברית בקיבוץ הצעיר בגובה העיניים, יחד עם הפניית מאמצים אדירים על-ידי השלטון שבראשו עמדה מפא"י להגשמת רעיון הפרחת המדבר ופיזור האוכלוסייה יותר מאשר נאומים לוהטים או כנסים המוניים להחלטתם של צעירים וצעירות רבים לבנות את ביתם בנגב.

שה-לבן י', "הקשר לקרקע בספרות הישראלית הצעירה", קטיף, כרך ב', תשכ"ג.

ראיון עם הזוג סנד, ארכיון ע"ש טוביהו, 2001, מס. 1292.04