מטות - מי בראש?

הגענו הביתה, מותשים, הלשון בחוץ. עוד יום עבודה מתיש ומעייף. אנחנו נזרקים על הספה, מהנהנים בחיבה לאחד מהילדים שבקושי הצלחנו לזהות, ונרדמים.

עם ישראל עומד על סף הכניסה לארץ, לאחר מלחמות עם סיחון מלך הבשן ועוג מלך חשבון, גם עבר הירדן המזרחי נכבש ונופי הארץ המובטחת כבר פרושים נגד העיניים. שבט ראובן וגד, שהיו בעלי מקנה אדיר, התלהבו משטחי המרעה המשובחים שמצאו וביקשו ממשה רבנו להתנחל מעבר לגבולות המקוריים: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ"¹, משה נוטה שלא להסכים, אך לאחר שבני שבט ראובן וגד מתחייבים לתרום את חלקם במאמץ המלחמתי בכיבוש הארץ הוא מסכים.

בהסכמתו מעביר משה רבנו מסר נסתר וחשוב, הוא חוזר על נוסח הבקשה שלהם, אך משנה את הסדר: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"². הסדר הנכון הוא קודם כל בתים לילדים ורק אחר כך מכלאות לצאן.

סדרי עדיפויות הם אבן יסוד בהצלחת הבנייה והצמיחה האישית, הזוגית והמשפחתית. עלינו להבחין ולהבדיל בין העיקר לטפל, לדאוג שהאמצעי לא יהפוך למטרה. כמובן, חייבים להעניק לאמצעים את היחס הנכון ולהשקיע בטיפול בהם את תשומת הלב הראויה, אבל זה עדיין לא הופך אותם לדברים החשובים באמת בחיים.