התיוג הפוליטי המקובל טוען, שחוגי הימין מבקשים להחליש את כוחה של מערכת המשפט, בעוד חוגי השמאל הם העומדים של משמרתה. אבל בנושא נציבות הביקורת על הפרקליטות ע"ה - ראו זה פלא: עולם הפוך.

הייתה זו ציפי לבני, מגוש המרכז, אשר הצליחה להתגבר על כל ההתנגדויות והמכשולים, ולהקים בקדנציה הקודמת את הנציבות. ואילו בקדנציה הנוכחית - בכירי הימין איילת שקד וניסן סלומינסקי הם שהרגו את הנציבות וקברו אותה מתחת לשכבה עבה של בטון. אז מה קרה פה?

יתרה מזאת: בכנסת הנוכחית הציעה לבני - משוחררת מכבלי המיניסטריאליות - נציבות חזקה ועצמאית, אשר תעשה גם ביקורת פרטנית וגם ביקורת מערכתית. כל מה ששקד וסלומינסקי היו צריכים לעשות, הוא לאמץ לחיקם את הצעת החוק של לבני. אבל לא; שקד הגישה הצעה ממשלתית, וברגע האחרון הסכימה לבני לוותר על ההצעה שלה, ובכך וידאה את הריגתה של הנציבות.

אין מנוס מן המסקנה העגומה ואף המפחידה, שאימת הפרקליטים נפלה על שרת המשפטים הנוכחית ועל יו"ר ועדת החוקה, כשם שהשפיעה חלקית על שרת המשפטים הקודמת. זה עגום - כי התוצאה היא שאין ביקורת. וזה מפחיד - כי זה אומר שיש במדינת ישראל גורם כל כך חזק, שאפילו השרים והח"כים לא יכולים להתמודד מולו.

הפרקליטים לא אהבו את הנציבות מהיום הראשון, וזה בלשון המעטה. הם הכריזו על סכסוך עבודה, סירבו לשתף פעולה עם הילה גרסטל ואף שבתו. כאן באה הטעות של לבני, שקד והמנכ"ל אמי פלמור. במקום להבהיר לפרקליטים, שהם רשאים ללכת הביתה אם אינם מוכנים להיות נתונים לביקורת, ושיש בחוץ אלפי עורכי דין שישמחו לתפוס את מקומותיהם - הן נכנעו. במקום להעמיד את הפרקליטים במקומם - הן ליטפו אותם. במקום להזכיר להם שהנציבות הוקמה בתיאום עם יהודה וינשטיין ובעקבות עבודה של צוות בתוך משרד המשפטים - הן התפשרו איתם.

הפרקליטים ראו כי טוב ועברו לבריונות. הם לא היססו לספר שוב ושוב שקרים, הם לא היססו לחפש אישית את גרסטל (כפי שהיא אמרה במפורש), הם לא היססו להפר את הוראות הממונים עליהם. מה שהיה גורם לפיטורים מיידיים של כל עובד אחר - רק העצים עוד יותר את כוחם ואת חוצפתם של הפרקליטים. עד מהרה התברר, שיש להם גיבוי ישיר ומפורש ממי שאמור להיות הבוס שלהם: שי ניצן. הוא ובכירים אחרים בפרקליטות, המשתייכים לדרג ההנהלה ושאמורים היו לציית למסמך ההבנות עליו חתום וינשטיין, פעלו בגלוי נגד הנציבות ונגד הנציבה. וינשטיין עצמו הוסיף חטא על פשע, כאשר טרפד חלק מהביקורות ושלל את הלגיטימיות של חלק מן הממצאים.

זה היה קמפיין שכמותו ראינו רק אצל הפרחחים הגדולים ביותר בשירות הציבורי שלנו, כגון עובדי חברת החשמל ועובדי הנמלים. כמו גופים אלו, גם הפרקליטות היא מונופול, ואנשיה מנצלים זאת ללא היסוס. אז מה אם בדרך פוגעים בשלטון החוק, שרוממותו בפיהם. אז מה אם בדרך מבזים שופטת, שכבודה על שפתיהם. אז מה אם בדרך רומסים את הציבור, שאת דגל השירות לו הם מניפים.

חשיבה הגיונית הייתה חייבת להוביל למסקנה, שהתנגדותם הנחרצת כל כך של הפרקליטים לביקורת חיצונית ועצמאית - רק מלמדת עד כמה הביקורת הזאת חיונית. אבל ההיגיון הזה לא פעל אצל שקד וסלומינסקי. הטרור ניצח אותם.

האם היה זה רק הטרור? או שמא זהו פחד אמיתי מפני מה שמסוגלים פרקליטים לעולל לפוליטיקאים הפוגעים בהם? תראו מה קרה ליעקב נאמן (זוכה לגמרי) ולחיים רמון (הורשע על שטות). כלומר: כבר היינו בסרט הזה, בו שרי משפטים שמעזים לצאת נגד המערכת מאבדים את כסאותיהם. שקד לא הייתה צריכה שום רמז. די היה לה להתבונן בתמונותיהם של השרים הקודמים כדי לדעת מה עלול לקרות.

שלא יהיה ספק: לפי כל הסימנים, שקד היא אישה ישרה וזכה מכל חטא. אם לפרקליטות היה משהו נגדה, מן הסתם הוא כבר מזמן היה צץ. נגד סלומינסקי הייתה חקירה בתקופת הבחירות והיא הסתיימה בלא כלום. אבל האיום תמיד קיים, ונזכיר שוב שלנאמן תפרו תיק.

ייתכן ששקד החליטה לוותר בנושא הנציבות בשביל לדחוף דברים אחרים שחשובים לה יותר, וזה בהחלט לגיטימי. ייתכן שסלומינסקי החליט להתיישר עם השרה החברה בסיעתו, וזה בהחלט לגיטימי. אבל אני לא מוכן להאמין לרגע, ששניהם פעלו כאן מתוך הכרה בכך שהחוק שהעבירו משרת את האינטרס הציבורי, ולו רק משום שהוא נוגד את תפיסות עולמם. בהינתן כל אלו, אני גם לא יכול להשתחרר מההרגשה שהם פשוט פחדו. וזה מה שצריך להפחיד את כולנו, כאשר אנו מלווים את הנציבות בדרכה האחרונה.