דן מרגלית מ
ישראל היום פותח את טורו ב"ישראל השבוע" במחדל (לא "אסון") באתר הבנייה ברמת החייל. הוא כותב:
"אין תירוץ ואין הסבר ואין צידוק ואין נסיבות מקלות. ב 2016, לא יכול מבנה מודרני בהליך בנייה להתמוטט אלא אם כן אירעו רעש אדמה, או סופה של איתני הטבע שטרם נודעה כמותה. בפועל, למען שלטון החוק, יש לנהל משפט, אבל זהות האשמים כתובה על הקיר שקרס.
אחריותם הפלילית אינה פוחתת גם אם המדינה ו/או העירייה לא קיימו מנגנון פיקוח ובקרה ראויים - ועל כך יש לבוא חשבון עימם בנפרד.
העובדה שאין מספיק פקחים, שהיא כשל חמור של השלטונות ואולי יש לנהל הליך משפטי מיוחד נגדם - אינה עילה לגלות הבנה להתמוטטות ולאסון שהמיט על הנפגעים. קבלני הענק אינם הש"ג, וכן - לעיתים גם הש"ג אשם.
מה מקביל לכך? אילו טען מישהו כי יש להקל בעונשו של גונב מקופה ציבורית מפני שלא העסיקה רואה חשבון, ו"פרצה קוראת לגנב".
חומרת היעדרו אינה צידוק לגזל".
מרגלית מרפרר לאסונות קודמים: גשר המכביה, אולמי ורסאי, וסבור שהנורמה צריכה להשתנות, ושנדרשת יותר רגולציה.
המשך טורו של מרגלית מוקדש לפרשת השוחד האחרונה ברשויות המקומיות, והפעם זו מריים פיירברג. שוחד ברשויות המקומיות, לשיטת מרגלית, הוא בבחינת חדשות ישנות מאד, וראו ערך,
אהוד אולמרט ו
אורי לופוליאנסקי, והפעם זהו אותו סיפור, בשינוי אדרת.
ראשי ערים, לשיטת דן מרגלית, הם כמו דבש המזמין זבובי שוחד, קבלנים ויזמים למיניהם.
הוא מאזכר אנקדוטה: ל
יעל גרמן איש לא הציע שוחד בזמנו, והיא ממש נעלבה.
