העולם אוהב את פרס, ושונא את ישראל

קרולין גליק ממעריב מקדישה את טורה השבועי במוסף "סופשבוע" מעריב לקריאה בין השורות של נאום ההספד של ברק אובמה את שמעון פרס. היא כותבת:


"תחושת אי-הנוחות שרוב הציבור חש כלפי שמעון פרס ב-25 השנים האחרונות התחזקה ביום שישי בעת ההספד שנשא נשיא ארה,ב ברק אובמה ולאחר שנודעה החלטת הבית הלבן למחוק את המילה "ישראל" שהופיעה אחרי "ירושלים" כמקום הלוויתו של פרס.

בהספדו השתמש אובמה שוב ושוב במעשיו ובאמירותיו של פרס כשוט שיש בו כדי להצליף בציבור ובנבחריו. פרס היה נביא, הצליף אובמה וגער, הישראלים הם עם קשה עורף ועקשן שמסרב ללכת שבי אחריו.

בקטע הארסי ביותר של דבריו האשים אובמה את מתנגדיו הפוליטיים בתמיכה בעבדות".

קראתי את הרשומה של גליק. האזנתי שנית לנאום, רק למקרה שיש משהו שהתפספס לי בהאזנה הראשונה (אולי מכונית רועשת עברה בסביבה בזמן שאובמה השווה את ישראל למדינה המשעבדת את הפלשתינים). לא, אני מצטערת, שמעתי את נאום אובמה כולו, ונכון שאוזכרה אנלוגיה ל"אדונים ועבדים", אך ההקשר כולו לא נשמע כמו השוואת ישראל למדינת אפרטהייד. אובמה אפילו הודה בכך שהערבים ביקשו לזרוק אותנו לים בשנת 1948. ממש בני מוריס. והפרשנות, הרי, היא בעיני המתבונן, הקורא והמאזין. וגליק הלכה "טיפונת" רחוק מידי.

הנאום של אובמה היה אישי. הוא הכיר את פרס. קשה לי להאמין שהנקמה של אובמה בביבי (בנימין נתניהו) על הרומן הקצר עם מיט רומני, באה לידי ביטוי בנאום הזה, שגליק שומעת בו "צל הרים כהרים". איכשהו אני מאמינה שהנקמה הזו נשמרת להחלטה באו"ם בנובמבר דצמבר, רגע לפני שהליצן טראמפ או המשתעלת קלינטון יכנסו לבית הלבן.

כן, אובמה התייחס בנאומו לימין אשר מייחס לפרס נאיביות, וגליק מקדישה את טורה לסינגור על אותם אנשי ימין, אשר ייחסו לפרס נאיביות, ובצדק רב מבחינת גליק.

דומה שגליק לקחה ברצינות רבה מידי את נאומו של אובמה, והגיבה בחריפות על המתקפה שהיא קראה בנאום הזה;

גם אם ייתכן שגליק שמעה בנאום הזה "צל הרים כהרים", עדיין, התגובה שלה היא תזכורת ראויה לעמדת ימין שאינו אידיאולוגי, אלא פרגמטי. אפשר להסכים עם גליק ואפשר שלא, אבל כדאי לקרוא את עמדתה ולהבין שישנו ימין שאינו נשען על אידיאולוגיה, אלא על פרגמטיזם. גם אם תגובתה קצת מוגזמת ביחס לנאום אובמה, היא ראויה להיקרא כמניפסט כשלעצמו כנגד הנאיביות השמאלנית.

ולמיטיבי לכת וקרוא שמחפשים מידע נוסף, גם ספרה של גליק "סיפוח עכשיו", מומלץ. לא כי חייבים להסכים למסקנות שלו (שבעיני הן מופרכות). אלא משום שבספר הזה ישנו מסד עובדתי שראוי שכל ישראלי יכיר, גם אם אינו מסכים למסקנה של גליק כתוצאה מהתמונה העכורה של הליך השלום שמתוארת בספרה.