ברכת משה

בברכת יעקב נאמר: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא (יקרה) אתכם באחרית הימים.( בראשית מט א) ואילו משה אמר בטרם החזיר נשמתו לבורא אמר: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו (לג א). זה מנהג שנשתרש בעם ישראל כשהאב על ערש דוי ועדיין יכול לברך מברך את ילדיו בדברים שהם יותר עצות טובות להם שבהם התנסה האב בחייו ומהם למד את הטוב והמועיל להצלחת ילדיו ושלא יעשו את הטעויות שהוא עשה ובגללם נפגע. או להפך אומר להם דברים שהביאו לאב טובה ורחה ושמחה וששון. כאן משה לא התכון כיעקב לגלות לישראל מה יקרה להם באחרית הימים. כי אם אכן יודע משה מה יהיה באחרית הימים, כי הדבר יכול לגרום לכך שיתנו יהבם על הנאמר ולא יעשו את אשר יכולים לעשות. לכן משבקש יעקב לגלות לבניו את אשר יקרה אותם באחרית הימים נסתלקה שכינה ממנו. ואילו משה בברכתו לצאצאי יעקב כאשר גם משה איננו חוסך שבטו מישראל בעיקר בפרק האחרון שבברכה במנותואת חטאי ישראל. לכן אמר לצאצאי ראובן: יחי ראובן ואל ימת ויהי מְתָיו מספר. (אנשים ספורים) ליהודה שחטא בתמר כלתו עליו ניתן לומר מודה ועוזב ירוחם למשה, ףאמר לצאצאי יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו, כלומר כלומר ינצח במלחמותיו ויחזור בשלום לעמו וכפי שמבואר נכרך שמעון שבט יהודה שנאמר: מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהשוע יט ט).

מיתתם של צדיקים

אצל יעקב נאמר: ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו.(ויחי מט לג). ובמשה נאמר: ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו'. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה' (לד ה) על-פי ה' דהיינו הקב"ה נטל נשמתו של משה מרוב אהבתו לו מִפֶה אֶל פֶּה. משה כמו יעקב במיתתו הותיר אחריו שם טוב ומורשת לדורות הבאים. לכן נאמר במדרש אחרי מות, קדושים אמור: וגם נאמר בקהלת על-ידי שלמה: טוב שם משם טוב ויום המות מיום הולדו. ואכן לידת יעקב ומשה לא היה טוב כמו יום מותם. בְּהִוָּלְדוֹ יעקב נאבק עם עשו בבטן אמו, ולאחר מכן נרדף על ידו. ומשה בְּהִוָּלְדוֹ שולח בתיבה על פני היאור עד שבת פרעה משתה אותו. ברם במותו יעקב נולד עם ישראל מילדיו ובמות משה העם שהשאיר יעקב, ירש את ארץ כנען והיה לעם שבו מתקנאים עמים רבים. לכן במיתתם של צדיקים נשארה חַיּוּת על פני האדמה, מונצחת ובלתי מנוצחת לדורי דורות.

אין לקדש קברים

מקום קבורתם של האבות אברהם יצחק ויעקב והאימהות שרה רבקה ולאה של עם ישראל ידועה בצורה מדויקת - במערת המכפלה שבחברון מכאן ואילך שוב אין ציון מקום קבורת משה האיש שהוציא את ישראל ממצרים ועשה מהם עם. על מקום קבורתו נאמר: ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה (לד ו) איך זה מתישב סופו של פסוק עם ראשיתו שם נאמר: ויקבור אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור (לד ו) דוקא נוסח זה נועד לחזק את האיסור לקדש קברים ולקדש את הקבור בהם על כך כתב דבר הרמב"ם במורה נבוכים. רק מקום קבורת אדם וחוה והאבות במערת המכפלה כי זה נקבע מראש זאת כדי להבטיח שלא יוצאו מקברותיהם כי הקבר והשדה סביבו נקנו בכספו של אברהם טבין ותקילין מעפרון החתי. ועוד הנמקה אפשרית שהרמב"ם דבר עליה, שאין לקדש מת ואין לקדש מקום קבורתו, כדי שלא יַאֲלִיהוּ אותם כמו בנצרות למקשרים בין האדם לאלוהים, זאת אלילות לשמה. כי האפיפיור שהוא אדם בשר ודם.

תורה נביאים וכתובים (תנ"ך)

וזאת הברכה היא הפרשה האחרונה של ספר דברים אבל היא גם מסיימת כל תורה כולה. כמובן שזה לא כולל נביאים וכתובים, שכרוכים כולם בספר אחד הידוע בשמו תנ"ך. סיום ספר דברים שבו מתוארת מיתתו של משה בעשר מלים: וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה'. (לד/ה) ובכך מסתים תפקידו לאחר שגם במצות האלוהים מינה משה את יהושע בן נון כמנהיג שמינויו על-ידי משה נותן לו מעמד מיוחד שישראל כבדו אותו ונגו על-פי דבריו בהנהיגו אותם במלחמה על ארץ כנען. כתמיד נסיים את הדברים בדברי חז"ל. מי כתב את שמונת הפסוקים מפסוק ה' עד יב' שבהם נאמר: וימת שם משה המלים: אשר עשה משה לעיני כל ישראל. כי הרי נאמר כי משה כתב את תורה כולה מפי השם. לכן משמת משה מי כתב את הסיומת של 12 הפסוקים. רש"י שואל ומשיב: אפשר, משה מת וכתב, אלא מה. עד כאן כתב משה, מכאן ואלך כתב יהשוע. רבי מאיר גורס אחרת ושואל ומשיב: אפשר ספר התורה חסר כלום? והלא נאמר: לקח את ספר התורה הזה? כלומר לקחו שלם לא חסר. מכאן ברור, כי הקב"ה היה אומר, (הכונה לשמונת הפסוקים) וימת משה וגו' נאמר: ומשה כותב בדמע. ואחרון אחרון חשוב הוא הפסוק בסיום הקובע בפסקנות: ולא קם נביא כמשה עוד בישראל, אולם כיון שקמו נביאים אחריו, מוסיף הפסוק הבהרה: ולא קם נביא עוד כמשה, כלומר כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים.

נְסַיֵּם סֶפֶר דְּבָרִים וְנִקְרָא הָבוּ גֹדֶל לָאֵל וְכָבוֹד לַתּוֹרָה
כִי בְרָכָה זֹאת לָנוּ תַכְלִית בְסִיּוּמָה נתְחִיל מִבְּרֵאשִית
בִּבְרָכָה זֹאת בָּהּ עַסְקִינָן נִתְבָּרַךְ בָּהּ שֶׁלֹּא יֶחְסַר מִנָּן
בִּבְרָכָה הַתּוֹרָה תְסַתיֵּם זֹאת הַתּוֹרָה שֶעָלֵינוּ לְקַיֵּם
מִצִּיּוֹן תֵצֶא תּוֹרָה וּדְבָרוֹ וְיִשְמְעוּ כָּל הַגּוֹיִים מַאֲמָרוֹ
וְעַמִּים יָבִינוּ בִרְבוֹת הַיָּמים כִי פֹּה נְחְיֶה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
וְאֵין נַפְקָא מִנֵּא אִם הֶמָּה יְאַשְׁרוּ נֵשֵׁב פֹה בֶּטַח יֹאמְרוּ אֲשֶׁר יֹאמְרוּ
בִּדְבַר אֱלֹהִים נִתְּנָה כְּדֶרֶך הַבָּזָק וּנְסַיֵּם בּאָמְרֵנוּ חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק