שלושה רבעים מיהודי אמריקה הצביעו בעד המפלגה הדמוקרטית, מפלגתו של אובמה שניהל 'מלחמה קרה' נגד ראש ממשלת ישראל. היהודים הצביעו בידיעה מלאה, שבמפלגת בחירתם הרוב מצדד בערבים ובחלוקת ירושלים וצהוב לממשלת ישראל ולמדיניותה. הם העדיפו את מה ש'טוב לאמריקה' על פני מה ש'טוב לישראל'. זו זכותם, אבל בל יצפו נא ממדינת ישראל שמדיניותה, במקום לשרת את טובת העם היהודי בארצו, תותאם לרצונם לשמור מרחק מאתנו.
לפנינו התפתחות היסטורית החוזרת על עצמה. אחת הדוגמאות היא פרשת עליית שארית יהודי פולין בשנת 1957, שנקראת 'עליית גומולקה' על שם דיקטטור קומוניסטי פולני שדחק החוצה את 35,000 היהודים האחרונים, שלל מהם את האזרחות ואילץ אותם לעלות לישראל. מרביתם היו קומוניסטים נאמנים שניתקו עצמם מיהדותם, נטלו חלק פעיל במשטר הבולשוויקי, תעבו את הציונות. ו א ו ת ם - שלח גומולקה דווקא לישראל!
הגירוש הזה היה רב-משמעות. הוא חתם פרק ארוך של התמכרות מאות אלפי בני נוער יהודים לאידיאל המרקסיסטי ביחד עם התנכרות גמורה ליהדותם, עד כדי עריכת מסעות ציד למיגור הדת היהודית, הציונות, השפה העברית ואח"כ גם האידיש. תחת השלטון הסובייטי הם ניהלו מחלקה אנטי-יהודית מיוחדת, ה-'ייבסקציה', לאכיפה בכוח של השמד. אינספור יהודים הוגלו לסיביר, רבים מתו, משפחות אומללו, והכל מידי אחיהם ואחיותיהם. רבים מן הרודפים היהודים האלה חוסלו אח"כ על-ידי סטלין ב'טיהורים' המפורסמים, ומי ששרד סולק הצידה על-ידי המנגנון האנטישמי אחרי שנוצל עד תום. אבל גומולקה עשה יותר מזה: הוא גם נתן את הפתרון הציוני, שלח אותם לארץ ישראל!
קבלתם כאן הייתה למופת, מקור לגאווה: ללא התחשבנות, בלי 'אמרנו לכם' או 'ראו מי צדק', פתחנו בפניהם את השערים והלבבות. לא שאלנו שאלות. המדינה נהגה על-פי המשנה הציונית - כאם ששב אליה בן אובד.
גיבורי מלחמה
האשליה האדומה היא רק דוגמה אחת מתוך שלל ניסיונות כושלים של יהודים להיפטר מיהדותם על-ידי התבוללות. קדמו לה בריחות המוניות אל תוך הלאומיות הגרמנית, הצרפתית, ההונגרית, ומה לא, מלוות בהמרת דת, שהגויים שמו להן קץ בעזרת תורת הגזע לפיה אין ליהודי תקנה, גם אם ייטבל לנצרות.
ניסיונות התבוללות והתנצרות המוניים היו כבר בספרד והם נסתיימו בגירוש (1492) ובאינקוויזיציה. הצד השווה בכולם - שהסוף המר הגיע כמעט במפתיע, כשהיהודים חשבו שכבר נטמעו לחלוטין בסביבה הנכרית: שלטו בכספים, עיצבו דעת קהל, כיהנו כמיניסטרים, היו גיבורי מלחמה, רופאים ומדענים מצטיינים וגם בין מעצבי השפה הלאומית היו. הם אפילו התחתנו בתוך משפחות העם המארח, התקבלו לחיקו ממש - ודווקא ברגע השיא הזה בא השבר. מהגובה הזה באה הנפילה. הרצל, שאישית הגיע לעמדות שיא כאלה, חזה בדיוק מפליא את החוקיות הזאת שבישרה ליהודי דורו את הסוף. פתח ההצלה שגילה, חייב גם הוא בריחה והתבוללות, אך זאת הפעם בריחה אל היחד היהודי ולא ממנו והתבוללות אל תוך עברו, תרבותו וארצו. השאר... היסטוריה.
ובעצם, לא. שהרי בדיוק אותו התהליך מתרחש עכשיו בקהילה היהודית הגדולה ביותר בפזורה, זו שמשלה את עצמה שאיננה "גולה": יהדות אמריקה. הפצע שנפער עכשיו בתוך החברה האמריקנית מביא יהודים שם ליקיצה פתאומית, שמא הניתוח הציוני של הצפוי ליהודים בגולה, בכל גולה, תקף גם במדינה של חרויות האדם המוגנות על-ידי חוקה, בארץ ההגירה הרב-לאומית .'כאן זה לא יכול לקרות', אמרו, כפי שאחיהם בגרמניה סמכו על "עם ההוגים והפילוסופים" ובצרפת על 'חרות, שוויון ואחווה' - ערכי המהפכה.
מסרבים לראות
ב'
ידיעות אחרונות' (21.10.16), במאמרה של כתבת מניו-יורק, ציפי שמילוביץ' "האנטישמיות תופסת טראמפ", מסופר על הדס גולד, כתבת בעיתון רב-חשיבות, נוטה לשמאל מסתמא, "פוליטיקו" שמו. הוריה ירדו מהארץ כשהייתה בת חצי שנה, עכשיו היא עיתונאית חשובה, ובמלחמה בין השמאל לימין בארה"ב, החצים שהיא סופגת הם - אנטישמים!
קוראים לה ולעיתונאים היהודים הרבים "קייק" (יהודון) ושולחים אותם למשרפות. מזעזע במיוחד היה פוטושופ שלה, עונדת טלאי צהוב ועם חור של כדור במצחה. בשנה האחרונה היו 2.6 מיליון ציוצים אנטישמיים בטוויטר, והגברת גולד תמהה: עד עכשיו נתקלה באנטי-ישראליות, בהתנגדות למדיניות ממשלת ישראל - "אבל אנטישמיות באמריקה? זה חדש לי!" צעירים יהודים ליברלים מתבטאים, שעכשיו הם מרגישים באינטרנט, כאלו הסיפורים של סבא וסבתא מפולין מתרחשים היום.
יש לציין, שהם אכן חשו תמיד באנטי-ישראליות, אך זו, כנראה, לא כ"כ הפריעה להם. גם היום, ספק אם הם מודעים לכך, שההתנגדות לישראל אינה בגלל עיניהם היפות של הפלשתינים, כי אם בראש וראשונה מתוך שנאה להם, ליהודי אמריקה. בהם הם מנסים לפגוע באמצעות ישראל, מדינת היהודים. את האמת הזאת - היהודים שהצביעו בעד הילרי עדיין מסרבים לראות!
השמאלנים מייחסים אנטישמיות לכמה מתומכי טראמפ, וקרוליין גליק, במאמר מ-18.11.16, מתארת את האנטישמיות באגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, דווקא. המועמד המועדף לראשות הגוף השולט במפלגה הוא חבר הקונגרס קית אליסון האנטישמי, שהיה שנים רבות חבר בארגון האנטישמי "אומת האיסלאם" של שונא ישראל לואיס פרחאן, והיום הוא קרוב לארגונים הקשורים לאחים המוסלמים ותומך בחרם נגד ישראל.
נסכם: אמריקה רחוקה עדיין מפולין של גומולקה, ובכל זאת, הדינמיקה החברתית הנוכחית הזכירה לאותה סטודנטית ליברלית "סיפורים מפולין". יש אמריקנים שמדברים על הגירה לקנדה ו'רק לא טראמפ'. ביניהם יש בוודאי גם יהודים. להם יש לנו הצעה יותר טובה, והיא הפתרון הציוני הישן.
אולי הגיע הזמן להציב בנמל חיפה "פסל חרות" משלנו, עם הסיסמה: ' בית מחכה לכם - רק כאן!'
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
