אפשר לצפות מעורכי דין שיידעו את החוק, לא? אפשר לשער שלפחות הם יכבדו אותו, לא? אז זהו: שלא בהכרח. הנה שלוש דוגמאות שהגיעו לשולחני בימים האחרונים, המלמדות שיש עורכי דין שהחוק לא מעניין אותם - אם כאשר מדובר בענייניהם הפרטיים ואם כאשר הם רוצים פרסום.
הראשון הוא
מנשה משה, שהגיש תביעת לשון הרע נגד עורכת דין מסוימת. העילה שלו: היא ביזתה אותו. בין היתר, טוען משה, עורכת הדין אמרה ש"זקנתו מביישת את נעוריו", אמרה שהוא מבולבל ושכחן, "ביזה את עצמו" ועוד. לא יפה. הבעיה היא, שאפילו אם משה צודק - יש לו בעיה קטנה: גם לשיטתו, הדברים נאמרו בכתב הגנה שהגישה עורכת הדין בשם לקוחותיה.
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על-פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על-ידי בעל דין, בא-כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". הבנתם? אי-אפשר להגיש תביעת לשון הרע על מה שנאמר במסגרת הליך שיפוטי. ההיגיון ברור: צריך לאפשר לצדדים ולבאי-כוחם לדבר בחופשיות, מבלי לחשוש שייתבעו.
איך משה מתגבר על המכשול הזה? במשפט קצר והזוי: "לנתבעת לא עומדת שום הגנה מאלו הקבועות בחוק לשון הרע, בהתחשב בכך שהעבירה נעשתה כלפי עו"ד פעיל". זאת אומרת, שהחוק אינו חלק כאשר הנפגע הוא עורך דין. גישה בהחלט מעניינת, רק חסרת כל יסוד בחוק ובפסיקה.
השני הוא
גיא אופיר מקרית מוצקין, ששכר יחצ"ן ששיגר לתקשורת הודעה על הצלחה גדולה של לקוחו: "ביה"ד הרבני האזורי בחיפה חייב בעל חוזר בתשובה לשלם לאשתו החילונית, את מלוא סכום כתובתה". אופיר טען שהבעל הפך את חיי האישה לגיהנום ודרש ממנה ומבנותיהם לחיות כחרדיות - למרות שהן נותרו חילוניות. אופיר ידע גם לספר, שבית הדין הרבני קיבל את עמדתו וקבע שהבעל אינו יכול לכפות את אורח חייו על בנות משפחתו.
נניח בצד את העובדה, שפסק הדין כמובן לא צורף להודעה ולכן אין כל דרך לבחון האם היא מדויקת. נתייחס רק למשפט האחרון בה: "אזהרה: חל איסור לפרסם את שמות הצדדים וכל פרט מזהה כולל מס' תיק". אולי אדון אופיר לא יודע, אבל אסור לפרסם שום דבר מתוך הליך בבית דין רבני בלא אישורו של בית הדין. זה לא משנה אם מפרסמים או לא מפרסמים את שמות הצדדים או את מספר התיק. אסור, נקודה. לכן, עצם העברת ההודעה לעיתונות היא עבירה על החוק.
השלישית היא
ליאן קהת, שהיחצ"ן שלה שלח לנו הודעה הנושאת את הכותרת "חרדית לחצה על אחותה הגוססת להוריש לבנה את כל רכושה – תוך הבטחות למקום בגן עדן". מן הסתם - זה נדון בבית המשפט למשפחה, שהוא הערכאה המוסמכת לטפל בסכסוכים כאלו. אבל לא צריך לומר "מן הסתם", כי אחרי תיאור הקרע המשפחתי מופיע המשפט הבא: "בימים אלה הגישה עו"ד קהת לביהמ"ש לענייני משפחה התנגדות לביצוע הצוואה, וכן בקשה לחשיפת מסמכים –
על-מנת לבדוק מתי וכיצד בוצעו מינויי המוטבים בפוליסות הביטוח של המנוחה".
אז אחרי שהבהרנו לאדון אופיר את החוק, נעשה זאת גם לטובתה של גברת קהת. הנה הסעיף הרלוונטי מתוך חוק בתי המשפט: "ענייני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, למעט תובענות לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965, שעילתן אינה סכסוך בתוך המשפחה ותובענות לפי חוק השמות, התשט"ו-1956, ולפי חוק קביעת גיל, התשכ"ד-1963 - יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בעניין, כולו או מקצתו, בפומבי". למען ההגינות נעיר רק, שאופיר וקהת ממש לא לבד בקטע הזה מבין עורכי הדין למשפחה. כי מהו החוק לעומת תאוות הפרסום?
