מחוץ למשבצת - הדרך לחוסן חברתי

השיח החברתי בתקשורת מעלה שוב ושוב מחאה של קהילות ומגזרים שונים הקוראים להכרה בלגיטימיות שלהם. אל מול קולות המחאה, סיפור חיי האישי הפגיש אותי עם הערך הרב שיש בהתבוננות בפרט מעבר להשתייכותו לקהילה זו או אחרת.

"החצאית קצרה מידי! וכך גם החולצה! ומה עם התפילה? איפה הכוונה"?

העיסוק המתמיד באורך הבגדים ובדרגת הכוונה בתפילה היו חלק משמעותי בחיי, בעיקר במסגרות הדתיות בהן למדתי. ההערות בתעודת סיום השנה בבית הספר הכילו בקשות לשיפור כוונת התפילה. המורים דרשו שאורך הבגדים יעמוד בתקן. ואני? אני תהיתי מה אורך החצאית אומר עלי כאדם.

לאורך כל החיים אנו מקטלגים ומקוטלגים - לפי הלבוש, לפי ההתנהגות ולפי הדברים שאנו אוהבים. אני השתייכתי למגזר הדתי. ציפו ממני להתנהג בהתאם, דרשו ממני לקיים מצוות.

ודעתי? לדעתי לא היה מקום. כך גם כשהייתי ילדה, למרות שהשתתפתי בחוג הג'אז של המתנ"ס האזורי, מעולם לא הייתי חלק מההופעות משום שהתקיימו בשבת. לקראת סיום חטיבת הביניים התחלתי בשינוי, החצאיות הארוכות התקצרו והתפילות הוחלפו ברגע של שיח פנימי. אז, החלטתי לחצות את הקווים... "לנטוש" את הדת לטובת האמונה.

נתק בין שני העולמות

המעבר לתיכון החילוני היה לא פשוט. מעבר לקושי לשכנע את הוריי שזהו המעשה הנכון עבורי, היה מחסום נוסף - הפער התרבותי בין החברה הדתית והחילונית. החברים לכיתה וגם לשכבה הגיעו, כמעט כולם, מבתים בעלי אורח חיים חילוני. הכללים אחרים, החופש בשיח, וגם הבגדים השתנו. ואני? אני הייתי צריכה ללמוד מחדש. ללמוד את שפתם, את לבושם ואת הקודים ההתנהגותיים. אז, הבנתי את גודל הפער.

השוני הגדול יוצר נתק בין שני העולמות עם כמעט אפס נקודות השקה. אנחנו חיים במדינה של קיבוץ גלויות, בחברה אחת המכילה את כל הגוונים והסוגים - דתות, עדות ואמונות מכל העולם. ועדיין, עד היום, רואים את הפער, במקומות עבודה ובמסגרות חינוכיות. עדים בתקשורת למאבקים של קבוצות שונות בחברה על הלגיטימיות שלהן.

בין אם במודע ובין אם לא אנחנו ממשיכים לחזק את הפער בין הקבוצות, עסוקים בהגדרות ושוכחים את הפרט. שוכחים שכל אחד שונה מהאחר גם אם אנחנו מתייגים אותו בקבוצה כלשהי. אנחנו כל כך עסוקים בהגדרות, חוקים וכללים, עד שלפעמים שוכחים שהדבר החשוב כדי לבנות חוסן חברתי הוא להקשיב ולתת מקום לקולות השונים בחברה, לגוונים ולצבעים שכל אחד מביא אתו. שוכחים לתת כבוד לכל פרט והייחודיות שלו.

היום, אחרי שמונה שנים, אני יכולה להגיד שבמסע חיי אימצתי לעצמי את אורח החיים המיוחד לי. אם תתבוננו בי היום כנראה שלא תראו את הילדה הדתייה שהייתי, אך משהו ממנה עדיין קיים בי. בדרכי שלי אני אישה מאמינה. מאמינה באלוקים ובשיחות שלי איתו, כמו גם מאמינה ביכולת של הפרט להשפיע על חייו ועל הקהילה בה הוא חי, מאמינה בדרך הייחודית בה בחרתי. מאמינה שאלוקים מקבל אותי כמו שאני ובתקווה שגם החברה.