הרהורים על עיתונות כייעוד ולא כמקצוע

כשישבתי לי, באחד מן הבקרים הרגועים הללו שנטלתי לי - מנת מחטף - מחיי העבודה והחברה הסוערים והטורדניים שלי, ב"קפה האהל" של אמיר, הממוקם, בדיוק, מול מה שהיה פעם "תיאטרון האהל", עלו בי מחשבות והרהורים על תפקידה ומהותה של העיתונות. חשבתי לי על מהותה של העיתונות, שבעבר הרחוק ראו העוסקים בה, קרי, ציבור העיתונאים, שליחות וייעוד של ממש, לעסוק בה, מעשה של יום יום ושעה שעה.

המשכתי וחשבתי לי, עד כמה שונה הוא, בתכלית השינוי, בימינו אנו, מעמדה של העיתונות, בכלל ושל העיתונאים, בפרט. כיום - כיום אם לא הפכו העיתונאים במרביתם אלה המועסקים בעיתונות המודפסת וחלקם, גם אלה המועסקים בעיתונות המשודרת והאלקטרונית - לכתבלבים, קרי כתבים-כלבים (כניסוחו המוצלח של העיתונאי, אורי אבנרי), המשרתים אדוניהם בעלי העיתונים הפרטיים וקולם קול אדוניהם, תוך שהם מבטלים אישיותם הם ומתבטלים בפניהם לחלוטין, הרי מתייחסים, מרביתם, למקצועם באדישות מה.

נדיר שבנדירים הוא למצוא, כיום, עיתונאים-לוחמים, מסוגו של מוטי גילת. הדברים נכונים, אף ביתר שאת, באשר לעיתונות המשודרת והאלקטרונית. גם בעיתונות זו נמצאים למרבה הצער - שפע רב של כתבלבים, המתרפסים בפני השלטון וכל ישותם הינה רצון נואש לרצות אדוניהם, בכל מחיר.

נזכרים בדברים אלה, בשבתי אל מול קפה הבוקר, למול תיאטרון האהל ההרוס, מפני שדווקא במקום זה אירע אירוע המעיד על אומץ ליבם ותושייתם של עיתונאים. היה זה אירוע מכונן של שני עיתונאים, שראו במקצועם שליחות ולא בהכרח מקצוע שניתן ואפשר להתפרנס ממנו. מתחילת שנות החמישים ועד לאחר מלחמת יום כיפורים, שלטה מפלגת מפא"י, בגלגוליה השונים (המערך לאחדות ועלי ישראל, המערך של מפלגת העבודה ומפלגת ישראל, מפלגת העבודה) שלטון מוחלט, לא רק בכנסת, אלא בכל מכלול תחומי החיים בארץ.

בין היתר במסגרת עשייתה הפוליטית השוטפת, דאגה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל בה היה למפא"י שלטון מוחלט ושהונהגה בידי ברל כצנלסון (שהיה ממקימי מפא"י) - לייסד, בשנת, 1925 תיאטרון ששמו היה, תיאטרון האהל. תיאטרון זה נוסד בידי משה הלוי, כתיאטרון בחסותה של ההסתדרות הכללית. שמו המדויק של תיאטרון זה, בהיווסדו, היה "הסטודיו הדרמטי שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל - אוהל". בתיאטרון האהל נערכו ישיבות סודיות של מפלגת השלטון, בה התקבלו החלטות חשובות באשר לעתידם שחל תושבי מדינת ישראל. החלטות אלה לא פורסמו, במלואן, מעולם. משפורסמו החלטות אלה, אם בכלל, בידי מפלגת השלטון, פורסמו הם באופן מצונזר וקטוע.

בימי "פרשת לבון", שהייתה פרשה שנקשרה לשמו של שר הביטחון דאז, פנחס לבון, מעורבותו ואחריותו לפרשת הריגול הישראלי במצרים, שנודעה גם בשם "עסק הביש", התכנס מרכז מפא"י, כדי לדון בגורלו הפוליטי של פנחס לבון. העיתונאי, שלמה נקדימון - שעבד, למיטב זכרוני אז, בעיתון ידיעות אחרונות, חדר בהיחבא לבניין תיאטרון האהל, בו נערכה ב-4 בפברואר 1961 ישיבת מרכז מפא"י. בישיבה זו הודח פנחס לבון,מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות. כך יכול היה נקדימון למסור לקוראיו, תיאור מקורי ומפורט של עד ראייה להתרחשות זאת שהייתה סגורה לתקשורת. (במקביל אליו, אך בלי ידיעתו ובלי תיאום מראש, הסתנן לשם גם כתב "העולם הזה" אלי תבור). נקדימון הועמד לדין על "חדירה לאולם סגור", אך הוא יצא זכאי בדין, מאחר שבית המשפט מצא כי יש לבטל כתב-האישום שהוגש נגדו לאחר שנתקבלה טענת ההגנה המשפטית בדבר:"אין להשיב על ההאשמה".

זו הייתה העיתונות של אז ואלה היו ציבור העיתונאים שנכללו ועבדו בה, שראו בשליחותם שליחות ולא מקום עבודה גרידא - מקום עבודה שבמסגרתו נדרשים הם לרצות אדוניהם ומעסיקיהם, בכל מחיר. אין מענייננו אנו ברשימה זו לעסוק, כלל וכלל, בשאלה המציקה לכלל הציבור בישראל והיא אם יוגשו כתבי אישום נגד ראש ממשלת ישראל, בנימין (ביבי) נתניהו ומו"ל עיתון ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס, בעקבות פגישותיהם, בענייני "סידור ענייניהם הפוליטיים הפרטיים", בכל הקשור לתפוצת העיתון ישראל היום, כתיבה מרוככת על נתניהו בעיתון ידיעות אחרונות וכן הלאה עניינים הקשורים ונגזרים בכך, אם לאו.

מטרת רשימה זו הינה - אחת. להצביע על כך, כי בפגישותיהם של ראש ממשלת ישראל, בנימין (ביבי) נתניהו ומו"ל ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס, כדי לדון בענייניהם האישיים, הפוליטיים והכלכליים הפרטיים, גרמו הם לזילות מקצוע העיתונות. בפגישות אלה גרמו הם, שניהם יחד, להבאת מקצוע העיתונות עד פתחי פתחה של מציאות דברים המביאה להזניית מקצוע העיתונות לשמו - בכל הכבוד הראוי - ונטיעת תחושה, בלב כל צרכן תקשורת ומדיה כתובה, משורת או אלקטרונית, כי אין עוד - כמעט - בנמצא עיתונות הגונה שאינה תלויה באינטרסים מושחתים ונגועים. זו הוא "סוד הצלחתם" המשותפת של נתניהו ומוזס. על כך עומדים ויעמדו הם - לעולמים - למשפט הציבור. דומה עלינו, בכל הכבוד הראוי, כי הכתמתם של ראש ממשלה מכהן ומו"ל של עיתון חשוב (שלא ברור אם הוא - עדיין - העיתון הנפוץ במדינה), בכתם של שחיתות מוסרית וערכית, גרוע וחמור שבעתיים, מהעובדה אם יוגשו נגד שני אלה או מי מהם כתבי-אישום, אם לאו .

להבדיל מהמשפט הפלילי, הרי בשחיתות מוסרית או כל התיישנות ואין כל חנינה. מי שנחשד ונחשב כמי שהינו מושחת מוסרית, הרי נגע זה דבק וידבק זו, בכלל הכבוד הראוי, לעולמים והוא לא יימחק ממנו, גם עד יום מותו. כל מלה נוספת מיותרת.