אלה שורשינו חברים, מכאן התחלנו <br>

בליל שבת שעבר, ישבתי בבית הכנסת על-יד יהודי קשיש שמפעם לפעם מבקר בבית הכנסת. איני מכיר אותו אישית אבל מידי פעם יוצא לי לפוגשו וללחוץ לו יד לשבת שלום. מה שאני יודע זה שיש לו מבטא מרוקאי כבד, שאיש לא יטעה חש (חס) וחלילה במוצאו!

בליל שבת שעבר וכאמור יצא לי לשבת לידו, ובהפסקה בין מנחה לערבית, שאלתי אותו לשלומו ולמעשיו בפנמה... הוא אמר לי שמשלוח ידו נמצא בוונצואלה דווקא, יש לו שם עסק מסוים אך מידי פעם הוא מבקר בפנמה וגם בבית הכנסת שלה.

לאחר החלפת משפטים אלה המשכתי אני לעיין בספר שהיה לי, ולפתע פנה אלי בשאלה בלתי קונבנציונלית: אתה רוצה לשמוע סיפור משעשע מהחיים? עניתי לו: בטח רוצה תגיד כולי אוזן.

החזיר לעברי: "אתה יודע שאני זה הספרדי הראשון שהתחתן עם אשכנזיה"? עניתי לו: נפלו עוד הרבה אחריך ועבדך אחד מהם.

"עזוב שטויות אני מספר סיפור אמיתי... סיפור שקורה פעם כל אלף שנה".

ובמילים קצרות סיפר לי את סיפור האשכנזיה שלו: "היא ניצולת שואה ששרדה את כל המלחמה לבד, כי כל משפחתה נספו שם. היא הייתה אחת מהילדות שהסתתרו בבית נוצרי וחייו את כל המלחמה בתור ילדות נוצריות לכל דבר. שמעת פעם על הילדות האלה"? שאל וענה: "אישתי היא אחת מהילדות האלה". "לאחר המלחמה היא הובאה עם עוד נערות לארץ. רצה הגורל ואני הגעתי גם באותה תקופה ארצה ונפגשתי איתה בקיבוץ, והיא התאהבה בי ואתה יודע, הייתי בלי עין רעה חתיך וחזק".

"עכשיו, תשאל אותי איך הגעתי לקיבוץ". לא חיכה לשאלתי וענה: "זה היה ב-47, הייתי בן שבע-עשרה כשבאו לאלג'יריה אנשים מישראל ואספו אותנו אחד אחד לעלות ארצה. לא חשבתי פעמיים והבעתי מיד את הסכמתי לעלות ולתרום בבניית הארץ, ואפילו שידעתי שלא מדובר בטיול והעסק מסוכן עד מאוד. עזבתי את כל המשפחה והצטרפתי מיד לחבר'ה האלה מישראל. הם לקחו אותנו לנקודת איסוף רחוקה, ועברנו את הגבול אל נמל מסוים במרוקו, שמה חיכתה לנו אוניה מסוימת (נקב בשמה - שכחתי את השם) איתה העפלנו לארץ ישראל אל נמל חיפה". כאן הוא התחיל לקצר בתיאור ולברור את המילים, כי הרגיש בזמן הדחוק שעומד לרשותו... הפסקת מנחה הולכת ומסתיימת.

"הגענו לנמל חיפה. האנגלים קיבלו את פנינו. והחזירו אותנו פשוט לים. הפנו אותנו בעצם לקפריסין. הייתי בקפריסין במחנה 52 (מספרים איני שוכח). היו בקפריסין מחנות שנפתחו במיוחד עבור המעפילים היהודים שהאנגלים דחו את כניסתם לחופי ישראל; מדוע דווקא קפריסין - איני יודע".

"לאחר שהגעתי ל-52, מספר ימים לאחר מכאן, פונה אלי פעיל ישראלי ממארגני המחנה, ואומר לי את המילים האלה: בוא ניקח אותך בחזרה לארץ. איך? אבל אני בן 17! והאנגלים מקבלים עד גיל 15! ואני בלי עין רעה הייתי נראה אפילו יותר מגילי... אז איך ישימו אותי בחזרה בארץ"?

הוא הרגיש כי בנקודה הזאת התחיל להרחיב שוב בתיאור... והזמן דוחק... וזמן ערבית הולך ומאיים. אז חזר שוב למוטב וקיצר: "הפעיל אמר לי שמעכשיו אתה אילם! אתה לא מדבר ולא שומע"! "איך"ץ הפעם אני שאלתי וענה לי ברוחב לב: "אז ככה: הם עבדו איתי חודש שלם ואימנו אותי איך להיות אילם וכמובן גם חירש, כלומר מי שלא שומע קוראים לו..." "כן כן אני יודע בדיוק" - הפסקתי את הסברו המדעי ועזרתי לו לחזור למוטב.

"חודש שלם לא הוצאתי מהפה מילה! עד שהתרגלתי כבר למצבי החדש. אני אילם! אפילו בכוח לא תוציא ממני מילה".

"ולמה כל זה"?- אני.

"כי ככה זה"- הוא.

"הכינו לי תעודת זהות אלג'ירית חדשה עם שם חדש, ובתעודה כתוב שחור על גבי לבן: נושא התעודה אילם. אני שומר עדיין את התעודה".

"ולמה כל זה" - שוב אני מקשה?

"כי בתעודה כתוב עוד משהו: גיל! גילי מעכשיו יהיה בן 14 שנים ותשעה חודשים; כלומר על-פי תעריף האנגלים הייקים, אני יכול להכנס לארץ כי אני מתחת לגיל המנחוס 15".

"ובכל זאת, למה כל זה? מה הקשר של הגיל באילם" - אני מקשה שוב ומצביע על השעון...

כאן הוא התחיל להתעצבן, ובהזדמנות זו למדתי שיעור מאלף שיהיה לי לעזר בהמשך החיים: לעולם אל תעצבן מרוקאי לחוץ בזמן. למה? ככה. כדאי לא להסתכן.

נחזור אל סחבי הישיש ואל שאלתי המעצבנת האחרונה. "מה זאת אומרת מה הקשר? מה זאת אומרת מה? מה וואלה אתה לא יודע מה הקשר"? עניתי לו בהלצה, במטרה להפיג את המתח הלא רצוי שנוצר: "אני יודע אבל רציתי רק לעצבן אותך".

"טוב קשה לעצבן אותי אז תשמע. ואם יתחילו האנגלים לשאול שאלות ולחקור אותי על גילי המופרז? הרי אמרתי לך שאני הייתי בלי עין רעה ילד מגודל שנראה אפילו יותר מגילו האמיתי 17, והם עוד שמו אותי בתעודה שאני בן 14 ותשעה חודשים ואתה רוצה שלא ישאלו שאלות? שלא ישימו לב?" גער בי והמשיך: "אז השיטה הטובה ביותר זה פֶּה לא מדבר ואוזן לא שומעת, נראה אותם חוקרים ילד מגודל כזה!"

"מודה שעכשיו הבנתי את הקשר", עניתי לו בהערצה.

"וכך היה. לאחר שהתאמנתי טוב והתרגלתי לתכונתי החדשה, העבירו אותי למחנה אחר - גם בקפריסין (נדמה לי מחנה 62), איפה שהציגו את התעודה שלי לנציג האנגלי עם בקשה לעלייה לארץ. אותו הנציג ראה אותי וביקש מיד לראיין אותי".

את הקטע הזה, לציין, הוא ציין בחזה זקוף, בגאווה עצמית ניכרת... ניכר שלא עמל על הצנעת גאוותו. מילים שלו: "שבע אידיומאס אלברט, יעני שבע שפות! הוא ניסה לדובב אותי בשבע שפות, ואני כאילם לא שומע וכטיפש שלא יפתח פיו. התחכם איתי ככה במשך 3 שעות תמימות, ואני עושה לו בידיים כל מיני תנועות של אילם שלא מבין אותו, לא מבין מה הוא רוצה מהחיים שלי. עד שנכנע המסכן והחתים את הטופס (טופס אישור העלייה המאשר כי נושא האישור עומד בתנאי הגיל), ואני עוד זוכר את המבט שלו הפוזל, איך הוא חותם על הטופס ולא מאמין כל כך... הוא חשד מאוד אל תחשוב! אבל אני שיחקתי אותה יותר אילם מאילם, אז מה יעשה המסכן..."

"אז עליתי שוב לארץ ושוב אל נמל חיפה, אבל הפעם האנגלים לא החזירו אותי. לקחו אותי משם ישירות אל האימונים אבל הייתה בעיה! התרגלתי לאחר חודשים ארוכים למצב שלי החדש: לא דיברתי... ולא הועילו הצעקות של החבר'ה: אתה כבר בארץ איתנו, אין פה אנגלים אתה יכול כבר לדבר יא-חמור! אבל אני בשלי לא מדבר. לא יכול לדבר. לקח לי כמה ימים עד שדיברתי כמו ילד קטן שנולד..."

כאן סיים ידידינו את סיפורו, ואני חייב להעיר שלא עמד בלוח הזמנים וגנב קצת מזמן ערבית... וגנב את גניבתו באופן ברוטלי ובלתי מתחשב! הוא דיבר בקול רם, כאשר כבר התחילה התפילה עם תנועות ידיים ורגליים, וכל המבטים הכעוסים של המתפללים הופנו אלי דווקא; פשוט הוא היה באקסטזה ואני מבין אותו. ומזדהה איתו. וגם מעריץ אותו. היהודי הזה השתתף במלחמת העצמאות, במלחמת ההתשה ובעוד מספר מלחמות ומקרים שחברו להם יחד בכדי לכתוב את ההיסטוריה שלנו, של עם ישראל הנדיר והיפה והממזר והחתיך בלי עין רעה.