ספר ויקרא מכונה "תורת כהנים" כי רוב ככל התוכן שלו הוא הוראות לעבודת הכהנים בבית המקדש. הספר פותח בקרבנות נדבה דווקא: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. הפשט הוא, וכך גם מפרש הרמב"ן, כאילו נכתב אָדָם מִכֶּם כִּי-יַקְרִיב קָרְבָּן וכו'. אבל למעשה לא כך כתוב, מדוע? מפרש הספורנו: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך "ונשלמה פרים שפתינו" וכאמרו "זבחי אלקים רוח נשברה" כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת. ובעברית מדוברת, הַכַּפָּרָה מושגת על-ידי רצון אמיתי של המקריב להתקרב לקב"ה והקרבן הפיזי נועד לבטא את הרצון הפנימי הזה.
ואולי זה מתאים לפירושו של הרמב"ן בהמשך, לפסוק ט': כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן – יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. בשבוע שעבר דיברנו על ההתחדשות של חודש ניסן, התחדשות שמשליכה על השנה כולה, אבל קורה שנכשלים, מתרחקים מהבורא יתברך, איך מתחדשים אז?
לכך נועדו הקרבנות, לקרב אותנו לקב"ה. גם ספורנו וגם רמב"ן מתייחסים להתקרבות שלאחר התרחקות, אבל כאמור, הפרשה פותחת דווקא בקרבנות נדבה. כמו שאומר רש"י: בקרבנות נדבה דיבר העניין. וההוראה עבורנו היא שמאמץ ההתקרבות לה' צריך להיות תמידי. לא רק בניסיון להיחלץ ממצב ירוד, שאז מרגישים שאין ברירה ועושים מאמץ, אלא בהתנדבות, בכל פעם שמזדמן. ואם לא מזדמן אז יוצרים את ההזדמנות. והכלי להתקרבות הוא חוויית ההכנעה בנפש. כי ככל שהאדם חווה את עצמו, את האגו שלו, כך הוא רחוק יותר מה'. הישות שלו מונעת קירבה אמיתית וזה, אגב, נכון גם ביחסי אנוש. ככל שיצליח אדם לצמצם את עצמו כך יצליח לחוות יותר את זולתו.
להיפטר מדעות משובשות
ולפי החסידות זהו הפירוש הפנימי לפסוק הזה: אָדָם כִּי-יַקְרִיב כשירצה להתקרב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' עליו להקריב מעצמו כדי להתקרב לה'. ואת מה יקריב? מִן-הַבְּהֵמָה, את הנטיות הטבעיות שבעיקרן הן דומות לאלה של בהמה. וזה לא משנה אם באופי שלו הוא נוטה להדמות לבקר, כזה עם הרבה כוח, או לצאן שאין לו הרבה כוח והוא לומד להסתדר עם מה שיש; מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. ונשים לב: לא את הבקר ואת הצאן תקריבו, לא מוותרים לגמרי חלילה על הנטיות הטבעיות, אלא מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן. מוותרים על מה שמיותר, על מה שלא מוסיף בעבודת ה'. וכמובן, במה שנשאר משתמשים כראוי, בהתאם להוראות התורה. בכך מצמצמים את הישות וזוכים להתקרב אל ה' באמת.
כיום אין לנו קרבנות על המזבח. במקום זה יש לנו עבודה יומיומית בתפילה, לימוד תורה ובעיקר גמילות חסדים. כל אחד מהם מחייב צמצום של הישות כדי לבצע את העבודה, ובעיקר גמילות חסדים מחייבת את זה. אבל זו עבודה קשה, קשה מאד. העובדה היא שגם מי שבאמת מנסה ומתאמץ להתקרב, מגלה די מהר שזו משימה בלתי נגמרת. לא פשוט לוותר על הישות שלי לטובת הזולת. כל זולת. קל וחומר כלפי זולת מופשט כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו. אולי לכן יש לא מעט העושים לעצמם הנחות, עושים את העבודה כמיטב יכולתם אבל עדיין רגישים מאוד לקרדיט ולא מבחינים בסתירה. וזה עוד טוב, כי יש רבים מדי שכל עניינם הוא בהאדרת עצמם, וזה רע.
אבל זה די מובן, כי באופן טבעי השכל והרגש האנושיים מגיבים למוחשי, פחות מודעים למופשט. אלא שהמוחשי עלול להטעות מאוד והוא אכן מטעה. בעצם, זה מה שמוביל אנשים לעבודה זרה – החיפוש אחר החוויה המיידית, המוחשית. על זה מדבר הנביא (ישעיהו מד) בהפטרת השבוע והוא גם מתריע מפני התוצאות: [יח] לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. הם לא נותנים למציאות לבלבל אותם, נעולים בדעות המשובשות. הנביא גם מציע דרך חזרה, לשוב ולהאזין לקריאה של פרשת השבוע: [כא] זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה; יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה, יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי. וכך זוכים לקיום היעוד: [כו] ...הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב, וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה, וְחָרְבוֹתֶיהָ, אֲקוֹמֵם.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
