מתוך שאדם מסב בליל הסדר - הוא זוכר את יציאת מצרים. לא מפני שהוא זוכר הוא מספר, אלא מפני שהוא מספר הוא זוכר. מתוך שהוא מבער את החמץ ושומר על 'בל יימצא' ועל 'בל ייראה', הוא נזכר כי בחיפזון יצאנו ממצרים ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ והלחם לא עיכב את הגאולה אלא הגאולה האיצה כל כך עד שלא היה סיפק להשלים את מלאכת הלחם. מצוות זכירת מצרים היא כל יום ויום, ככתוב " ....תִּזְכֹּ֗ר אֶת י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" (דברים ט"ז,ג') אבל זכירתו ביום אחד, הלכה למעשה, מצה, מרור, חרוסת וזרוע, כוסות ארבע, הלל, אחד מי יודע, ועל הכל הסיפור שכולה תשובה על תמיהת הבנים "מה נשתנה" - מטעינים את הלב בסוללה המפעילה את הזיכרון של כל יום ויום בשנה כל ימי חיינו.
