בן 12 הייתי כאשר פרצה מלחמת יום הכיפור. הייתי בביתי בשכונת אל-ג'אמילייה בחלב שבסוריה. לא זכור לי אם בית הספר שלי היהודי נפתח בזמן המלחמה אבל אני מעריך שלא, זאת כי אני זוכר טוב טוב את השעות הארוכות שעשיתי עם כל משפחתי סביב מקלט הרדיו, ואם היה בית ספר מאיפה יצא הזמן לשעות ההן? מה עוד ואבא היה מורה בבית הספר שלנו; איך ישב על-יד הרדיו ולא הלך לעיסוקו...
דווקא זכור לי הריח. אם יש ריח לימים אזי זה המקום להזכר בו. אולי האוכל שבישלה לנו אימא בימי המלחמה נעם לחיכי, אך לא- בטח שלא, מאיפה אזכור מה בישלה אימא? אבל אני כן זוכר את הריח, של הימים. שלנו של אחיי של אבא של כולנו, איך כולנו הסתודדנו סביב הרדיו, וזה הזמן לתארו במלוא מדותיו: גדול ענק חום, ואני מדבר בעצם על קופסת פורמייקה כמעט מטר אורכה וחצי מטר רוחבה - ענק מידות זו המילה. אני לא חושב שאי פעם יתאפשר לי לשמוע שוב את הצליל הרך המיוחד שבקע מתוכה. הרוך הזה- זוהי מידה בפני עצמה שאיפיינה את הרדיו השמן גדול המידות שלנו. גם בני האנוש שותפים במקרה למידה הזו: כמה שאתה יותר גדול ושמן כך הקול שלך נעים ורך. זה נגד הסדר הטבעי ההגיוני! כשמן - מיתרי הקול שלך אמורים להיות יותר עבים יותר גסים, אך במקרה דנן הטבע בגד בהגיון וקרא עליו תיגר כנראה, אין לי הסבר אחר לתופעה הזו.
כחול של דגל ישראל
האור היה כחול, מזכיר מאוד, לי לפחות, את הכחול שפורץ מדגל ישראל. בשום פנים לא היה מעומעם, הוא היה כחול יפה שאהבתי, אני זוכר שהתאהבתי בצבע הזה ולא הבנתי מדוע שלא ישאירו אותו לכל הימים, מדוע רק לימי המלחמה וזהו. אבא, כמו כל העולם, הקפיד להישמע להוראת השילטונות שהבטיחו קנס או אולי כלא למי שייפר את הוראת השעה הזו: לצבוע את כל מנורות הבית בכחול (של דגל ישראל), וכאמור אני אהבתי את ההוראה הזאת, מה עוד והשתתפתי באופן פעיל בביצועה. מנורה אחרי מנורה וכל הבית הפך לכחול, יפה, כל השכונה הפכה לכחולה, הייתם צריכים לראות את שכונת ג'מילייה מהבלקון שלנו, איזה יופי של כחול, מספר פעמים יצאתי לבלקון ועיני לא מאמינות למראה היפה שנגלה להן: הג'מילייה לבשה חג! כל הג'מילייה הזדהתה עם הכחול (של דגל ישראל) למעט שכנים פושעים, ואני יודע לזהות אחדים מהם שלא הקפידו על ההוראה במלואה וביצבץ מביתם - לא עלינו, צבע צהוב. אני מכיר אפילו את שמות הפושעים ואת שם משפחתם. אני אישית, ראיתי בהם כמתגרים בגורל כפושעים, ולו כנגד הצבע הכחול. כן! הכחול של דגל ישראל, ממי יש כבר לפחד? הכל על השולחן.
היה משעשע למען האמת. אני לא אומר שלא הייתה הרגשת כאב הבטן ההיא שמופיעה בד"כ דקות לפני הבאות הרעות, ולמעשה היא מזהירה מפניהם. בטח שקיבלתי מסביבתי הקרובה את שדר הפחד ואף חוסר האונים, אולם השדר הזה לא מתקבל במלוא עוצמתו אצל ילד. אתה צריך להראות לילד פיזית את הדבר המפחיד על-מנת שיכנס הפחד אל ליבו, על-מנת שישתכנע בסכנה ובחוסר האונים. ולהגיד את האמת- לא זכור לי הרגשת סכנה או פחד, לא מצאתי להן סיבה ממשית, נהפוך: הייתה לפעמים אווירה של שמחה! כן ממש! אני מדבר על שמחה ואף על סתלבט... ויש להבדיל בין תחושת השמחה לבין ה-סתלבט, לכל אחת מהן היה זמן וסימן: סאוט איסראיל מאורשלים אלקודס.
שש אפס אפס
ועכשיו נעבור להרגשת הסתלבט: כאן אני יכול לשים יד ואצבע על השעה המדויקת לזמן הסתלבט: שש אפס אפס בערב. בשעה המדויקת הזו שום סליחה וכפרה למי שיפצה את פיו! כולל אותי! בשעה הזאת אין הנחות, כולם מנקים את האוזניים גם מרחיבים אותן פשוטו כמשמעו ל-"אבו..." שכחתי את כינוייו אבל הוא היה אבו משהו... אני מדבר רבותי על גיבור ישראלי אמיתי שאת שרותו עשה מתחנת סאוט איסראיל מאורשלים אלקודס, כל יום בשעה שש אפס אפס. הוא הכניס פחד ואימה בלב כל ערבי באשר הוא, ובמקביל שמחה וששון בלב כל יהודי דובר ערבית באשר הוא. ברח לי השם שלו. אם אצליח לשחזר את הרגעים ההן רבותי גם אתם תצדיעו לו. הטון שלו הקול שלו הזכיר לי מאוד את הטון הרדיופוני של ד"ר מילשטיין שהקשבתי לו לראשונה פעם מתחנת רדיו באינטרנט. הוא דיבר ערבית מדוברת, לא ספרותית, ופשוט קיים מדי יום ביומו משחק משעשע: הוא השמיע את הצהרת אחד המנהיגים הערביים, בקול האסלי של המנהיג כפי שהוקלט באותו היום, והצליב, תרתי משמע, את ההצהרה שלו עם המציאות בשטח- על כל הסתירות והשקרים שהכילה אותה ההצהרה.
פדיחות במדיה הערבית
לפעמים הוא השמיע שתי הצהרות של שני מנהיגים שנאמרו בו ביום ובהפרש של רק שעות מספר, וגם, הצליב בין שניהם. לא פעם הוא השתמש בהקלטות של שדרני מהדורות החדשות של העולם הערבי והצליב אותם לאור המציאות שהצהירה עליה תחנה ערבית אחרת באותה השעה והדקה... ולפעמים, ההצלבה בוצעה לאור הצהרת מנהיג אותה המדינה שממנה שודרה הידיעה הסותרת. השקרים לאור היום התגלו במלוא עוצמתם והפדיחות רבות מנשוא. הסתירות המטריפות את הדעת ששטח אותם לעיני כל בפרהסיה. לאור היום הפשיט את מנהיגי העולם הערבי גם מבגדיהם התחתונים, בשעת אמת בשעת מעשה, הוא הפשיט את מנחי התוכניות הכי פופולריות בעולם הערבי, הפשיטם באופן פורנוגרפי מלא, ואיש לא היה מוכן למכה הזאת בעולם הערבי. הוא עימת את העולם הערבי עם המציאות שלמד עליה דווקא מפי מנהיגיהם, מאמצעי התקשורת שלהם עצמם, וכל זאת בלשון חדה קולעת וקולחת, בלשון מדוברת, בערבית מדוברת כלומר בלשון העם לא בלשון מנוכרת ספרותית...
לא רק אנחנו הקשבנו לו ופתחנו את האוזניים, כל הרחוב למטה, בשעה המדויקת הזו- שש אפס אפס ובאורח פלא היה מתרוקן ממוסלמים נוצרים ויהודים... במקרה ובאורח פלא יום יומי.
כן, אני זוכר את הגיבור ההוא, לפרטי פרטיו; אני זוכר את החצי שעה היומית ההיא לפרטיה ואם מישהו ישמיע לי היום את החלק הראשון של איזו תוכנית- אני אשלים לו את החלק הנותר! וכן הייתי ילד, בן 12. אבו משהו שמו... אני חייב לזכור את השם שלו.
התחושות שנישאו באוויר
ואחרון אחרון חביב: האוויר שהתחושות נישאו על גביו וליוו את מהלכי המלחמה בת"א היה אותו האוויר של חלב, של קאמישלי, ושל בגדד ומנהאטן. אני קובע את זאת כי הייתי עד לתחושה הזו שאוויר חלב נשא אותה, וכך למדתי והסקתי על-אודות בגדד ומנהאטן.
בימים הראשונים התחושה הייתה על הפנים, ואני מדבר על האווירה ששררה בבית, אני מדבר על הפרצופים העגומים על הדאגה האמיתית על הפחד, (כנראה שלא דייקתי לעיל, כן גם כילד פחדתי... כן זכורה לי תחושת הפחד שאבא במיוחד הצליח להעביר לנו. ארשת הפנים שלו אמרה הכל ולא יכלתי לברוח ממנה; גם אותי צדה כילד...). לאחר מכאן, המצב השתנה והייתה תפנית, כן אני יכול להעיד גם על התפנית, והעדות הזו, האמינו לי, היא עדות נאמנה כי היא שוטטה בזכרונו של ילד, והיום אני משוטט באותם הרחובות של הזיכרון הזה.
כאמור, הימים הבאים יסמנו ניצחון לצה"ל ומפולת לצבאות ערב. עקב זאת, אני מניח כי הבילבול השתלט על הרחוב הערבי, החל מהרמה המנהיגותית ועד רמת האזרח הפשוט; מצב הרוח ברחוב הערבי הייתה ירודה. ברשותכם, אעסוק כאן ברמה "הבינונית" ואדבר עליה.
תחושת התבוסה ברח' הערבי
לאנשי המוכבראת (מודיעין פנים) אני קורא "הרמה הבינונית". וגם הם השתתפו בחגיגת הבילבול ששררה ברחוב והגיעה עד אליהם: איך היוצרות יכולות להתהפך בבת אחת! איך הניצחון המוחץ יהפוך בין לילה לתבוסה מוחצת, איך השמחה והששון ייפנּוּ את מקומם לאבל לפחד וגם לתבוסה!
אינני פסיכולוג במקצועי, אך אגנוב את התואר הזה למספר דקות ברשותכם, ותעשו לי פרוטקציה, תתעלמו... לעניות דעתי, המקצועית, התנהגות האדם באשר הוא, היא פועל יוצא מהמאורעות המתרחשים סביבו, ולא רק זו: לפעמים, ניתן ללמוד על המאורעות, על סיווגם ועל טיבם, מתוך התנהגות האדם שחווה אותם, ואני יודע שקשה לכם להבין מונחים מקצועיים כאלו ועל כן יורשה לי להסביר.
בחלק השני של המלחמה, דהיינו בחלק השמח, ואני מדבר איתכם כרגע מהסלון של משפחת שבות, שמה התרחש דבר; דבר שממנו נבין ונלמד על חומרת הבילבול ששרר ברחוב הערבי עקב המפולת הצבאית של צבאו.
נקמת המוכבראת הסורי: חיפוש בבתי היהודים
יום אחד מימי המלחמה, ראינו מהבלקון התקהלות של הרבה אנשים ברחוב, מלווים במספר לא מועט של אנשי המוכבראת הסורים, ואף לא יהודי אחד. בירור חפוז דרך שפת הסימנים עם השכנים היהודיים מהבלקון שממול העלה את הממצא הבא: אנשי המודיעין עורכים חיפוש בכל בתי היהודים בשכונה, וכנראה בכל סוריה, מהוראה מלמעלה.
חיפוש? וכי מה יכולים לחפש, מה יכולים למצוא, את
אלי כהן? הוא כבר הפך לאפר טהור (וקדוש) מזמן, מה יש להם לחפש? כלום! אז מה פשר החיפוש? זו תגובה אנושית לתבוסה... תגובה גופנית, תגובת הגוף... התגובה של שפת הגוף.
הם דופקים אותנו אלייהוד ההם? גם אנחנו נדפוק אותם כאן ועכשיו! גם נמצא אצלם משהו, חייבים למצוא משהו... כלשהו. וזה גם יעזור להרים את המורל האבוד ברחוב. זה מה שחשבו, וזה מה שעשו כתוצאה מהתבוסה, בחלק השני של המלחמה. עד כאן התיאור המקצועי הפסיכולוגי לתגובת הרחוב הערבי לתבוסה, ואחזור לתיאור המציאות בפועל:
ביקור חטוף בארץ
תורנו הגיע. המוכבראת בפתח הבניין ואנו כולנו בהיכון. אולם לפני כן היה לנו פרק זמן להתארגן ולטשטש כל עכבה מודיעינית שעלולה לקשור אותנו עם הציוניים הישראלים היושבים בציון, והאמינו או לא: היה ברשותנו דבר כזה; ליתר דיוק לאבא לא היה עבר נקי... הוא ביקר כשהיה צעיר בארץ ישראל; כן כן מה שמעתם נכון. הוא נסע לבדוק את אפשרות ההעפלה לארץ, ונשאר שמה מספר חודשים. אין לי ולצערי שום רישום או פרטים על התקופה ההיא של אבא, לדאבוני ולצערי הרב, הוא נפטר לפני שהשכלתי לברר איתו את הפרק הזה, נפטר חצי שנה לאחר שחגג לי את הבר מיצווה; הוא קבור עדיין בחלב. כל מה שידוע לי מסתכם ברישומים כלליים ביותר: הוא נסע ארצה, לא יודע לאיזה מקום בדיוק, עשה מה שעשה ובנה מה שבנה והכין את הפלטפורמה לעליית כל משפחתו, ואני מדבר על תקופת טרום נישואיו. כאשר חזר לחלב לבצע את העלייה על כל מה שמשתמע מכך, דהיינו למכור חפצים ורכוש, בתקופתו היה מותר, בתקופתי אסור, רצה הגורל והכיר והתחתן עם אימי, ואותו גורל סגר עליו, בדיוק באותו פרק זמן, את שערי היציאה מסוריה, הרשמיים. אמור מעתה: מאותו רגע, יש לברוח מסוריה, לא לצאת.
אבא אהב צילום. אהב לצלם ולתעד כל רגע כל מאורע כל דבר זז או דומם. זאת בתקופה שמצלמה עלתה כסף, בתקופה שפיתוח סרט עלה כפיתוח אתר אינטרנט היום. לאבא הייתה המצלמה הכי משוכללת, ולא רק אחת! אני זוכר אחת מהן שכיוון אותה אלינו, שם סטופר, וברח אלינו להכלל בתמונה. אם הייתי ממשיך את חיי על אותה האדמה שנולדתי בה- כמנהג כל אדם מלבד היהודי, הייתי היום האיש הכי מתועד בעולם. הוא צילם אותנו ובמיוחד אותי, ילד זקוניו, רבות. הוא תיעד אותי, נכון להגיד, שחור על גבי לבן, לא תרתי משמע; לא היו בזמנו תמונות צבעוניות.
תמונות המתעדות משפחה שלמה הושמדו ברגע
והוא תיעד גם את ביקורו החטוף בן מספר החודשים בארץ. בעשרות אולי מאות תמונות... הייתה בעיה נוספת: לא גילו בזמנו את פטנט האלבומים, או אולי אבא לא גילה בהם עניין, ולרוע המזל כל התמונות היו ביחד, במין קופסה אדירת ממדים אחת, כולל התמונות של המשפחה כולל התמונות של הנוף שכל כך אהב, כולל תמונותי המשגעות- מחמאה עצמית שתעלה לי את המורל, וכולל התמונות מארץ הקודש. מארץ היהודים הציוניים, אלה שדופקים ברגעים אלה ממש את הערבים המובסים... אומנם הייתה התראה טקטית מוקדמת על ביקור המוכבראת והחיפוש שאמורים לערוך בבתים, אולם ההתראה הזו הייתה מאוד קצרה, היא לא הספיקה עד כדי למיין את התמונות המזהות של הארץ, להפריד אותן מייתר התמונות המתעדות משפחה שלמה, חיים שלמים, אותנו את סיפורינו, לבודד את תמונותנו מהתמונות הציוניות ולהתפטר מהן... לא היה זמן למיון.
החלטה גורלית
אבא קיבל החלטה. ובדיעבד הסתבר כי נכונה הייתה וגורלית: להתפטר מכל התמונות כאחד כולל הכול! אין זמן למיון... וכך הוא השמיד אותן בתוך התנור של המקלחת. במקלחת היה תנור שריפה המופעל על-ידי בנזין, מעליו דוד מים גבוה המשמש להתקלח במים רותחים ואיומים לפעמים... מנה אחרי מנה בתוך שעה ומשהו השמיד תיעוד רגעי של משפחה שלמה. הלך לו סיפור יפה כאיננו. והוא עשה את הדבר הנכון: כאשר פתחנו את הדלת, הדבר הראשון שביקשו לראות הם תמונות. תמונות- אמר להם, לנו? מאיפה לנו כסף להצטלם?
הם הפכו את הדירה באופן גס ולא על-מנת למצוא משהו, הרי הם יודעים שלא באו בשביל זה... הם ביקשו נקמה. הם ביקשו שאני אספר את סיפור מלחמת יום הכיפור האמיתי היום, דרכם. למרבה האירוניה- אולי ואני חב להם תודה; אמינות היסטורית שכזאת איפה תמצא. תמונה מרחבית שלמה ואמינה שכזו איפה תמצא? היא טובה ממיליון סרטונים ודוחות וספרים... הפחד היה בעינם. התבוסה הזדחלה על פניהם, ואני קלטתי את התמונה הזאת, ליקטתי אותה למענכם, ליקקתי אותה איתכם היום, להנאת כולנו.
המחוג עמד על סאוט איסראיל
ואיך אפשר בלי אקשן? ההיסטוריה תשתעמם...
הרבה מאוד תחנות הקופסה שלנו כבדת הממדים יכלה לקלוט. לדעתי היא יכלה גם היום לשמש אותי בנאמנות ובכישרון, אולם ובאותו יום היא הייתה נעולה על תחנה אחת ויחידה וכן, ניחשתם של מי...
פתאום אחד האורחים מכריז בקול רם ופונה באופן דרמטי ישירות אל מכובד האורחים: סיידי סיידי! (אדוני המפקד!): תפסנו אותם סיידי! אלייהוד האלה שומעים את תחנת האויב! את איסראיל! - היש בגידה מזאת? וכאילו הם לא מבססים את ידיעותיהם, בשעת אמת, על התחנה הזו... וכאילו הוא לא האזין מעודו לתחנה הזו; ואם לא, איך ידע על מיקום התחנה ומס' המחוג שעליו עומדת סאוט איסראיל?
שקט שרר פתאום בסלון! אבא הפך לחיוור ושאר האחים גם. הם הבינו את גודל "האסון" ויותר מזה: הם הבינו את משמעות האסון. רק אח אחד מאחיי היה רגוע וכמעט מבסוט. פשוט הביע הבעה בלתי מובנת... שקטה, כמעט וביקש לחייך.
האח הסורר
השתגע? אין לי ספק שבכל מעמד אחר דומה היה זוכה, על ההבעה הזאת, החצופה הזאת, הבלתי מתחשבת הזאת, היה זוכה לסתירה מאבא, ובעיטה אכזרית בתחת מאיתנו. אבל הוא בשלו... כולנו חיוורים והוא עם פרצוף שקט ו...כמעט פורץ בצחוק.
סיידי הגדול וכל העוסקים במלאכת החיפוש עזבו את הכל והתקרבו לזירת הפשע, לזירת המוסד... מפקד הכוח ביקש לראות את ההוכחה במו עיניו, התקרב ומאחוריו כל שורת העוזרים ובראשם הפקיד החרוץ שגילה את ההוכחה. "תראה סיידי על איזו תחנה עומד המחוג של הרדיו של היהוד!"
המפקד, אחרי שהעיף מבט חטוף בצג שעומד עליו המחוג ברדיו, עונה לו: "תדליק יא אהבל את הרדיו".
אלהו אקבר! אלהו אקבר!
הוא מדליק. והמתח בעיצומו. ומהרדיו פוקע קול של מואזין ובקולו הנעים: אלהו-אקבר! אלהו-אקבר! ואכן רבותי המואזין צדק: אלהו-אקבר! אלוהים הוא גדול!
והמפקד ממשיך בנזיפתו לאהבל: "איפה סואת איסראיל יא ג'חש? מישהו שומע קול כזה?"
הגיבור שבין רגע הפך לג'חש מנסה להצטדק וכמעט בוכה: "אבל סיידי נשבע לך שהמחוג היה על קול איסראיל! נשבע לך סיידי".
אך סיידי משתיק אותו בתנועת יד שתזכיר לי שנים לאחר מכן את תנועת היד המבטלת של רבין שלנו: בבל"ת! אתה מדבר בבל"ת!!
הפקיד הנזוף בבושת פנים נכנע סותם ורועד, וסיידי מתעצבן על הבושה שנעשתה לו לעיני אל-יהוד ופוקד על כל מלוויו לעזוב מיד את החיפוש ואת הבית המנחוס הזה.
צחוק בלתי נשלט למראה הג'חש
וכולנו מבסוטים ובכיף אימא ואבא מלווים אותם לדלת. אך השמחה לא הפריעה לפרוע מיד את החשבון מהאח הסורר ההוא שעמד כל הזמן מבסוט ושקט... נתנו לאבא את הכבוד לפרוע ראשון את החוב: "תגיד אתה משוגע?" פנה אליו אבא, "עכשיו מצאת את הזמן להתאהבל".
תופיק אחי: "אני זה שהזיז בכתף את המחוג כאשר ההוא הפנה את גבו לקרוא למפקדו. הבעיה היחידה שלי הייתה לתפוס בכוח את הצחוק שאחז בי, למראה פרצופו של הג'חש ההוא כששמע את המואזין".
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
