הכל מתחיל מהמשפט

חכמינו עמדו על הסיבות לחורבן בית המקדש והדברים ידועים. בית ראשון חרב, אמרו חז"ל, משום שהיו בו עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. בית שני חרב משום שהיו בו שנאת חינם ומשום שלא דנו לפנים משורת הדין, אלא עמדו בדקדקנות על כל פסיק בדין.

והנה, אם נתבונן בספר ישעיהו אנו מגלים משהו מפתיע. בפרק הראשון והמפורסם של נבואתו, "חזון ישעיהו", מתאר הנביא את המתרחש בירושלים בתקופתו, כ-150 שנה לפני החורבן, כאשר מתחילה ההידרדרות שסופה בחורבן בשנת 586 לפני הספירה. למרבה ההפתעה, ישעיהו אינו אומר דבר וחצי דבר על עבודה זרה או על גילוי עריות, וגם שפיכות הדמים נזכרת בקיצור נמרץ: "צדק ילין בה ועתה מרצחים". לעומת זאת, ישעיהו עומד בהרחבה על הריקבון החברתי והמוסרי, שבא לידי ביטוי במיוחד במערכות הממשל והמשפט:

"כַּסְפֵּךְ היה לסיגים, סָבְאֶךְ מהול בַּמים". כלומר: הסוחרים רימו בכך שהכניסו נחושת לתוך גושי הכסף ששימשו כאמצעי תשלום, ובכך שהכניסו מים לתוך היין. וישעיהו ממשיך: "שָֹרַיְךְ סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמוֹנים". כלומר: השרים מקבלים שוחד לא משום שהם זקוקים לכסף, אלא משום שהם אוהבים לבצע את העבירה הזאת, הם נהנים ממנה. והשיא: "יתום לא ישפּוֹטוּ וריב אלמנה לא יבוא אליהם". כלומר: ראשי העם מוכנים לדון רק בתיקים משפטיים שמשתלמים להם, כאלה שהם יכולים לגבות בהם אגרות ושכר טירחה, ומן הסתם גם לקבל שוחד. לכן, לחלשים ולעניים - ליתום ולאלמנה - אין בכלל סיכוי להיכנס לבית המשפט.

ישעיהו בוחר לפתוח את נבואותיו בתיאור זה, ונראה שהוא עושה זאת משום שזהו היסוד לכל השאר. כאשר מערכות הממשל והמשפט רקובות - ממילא איש הישר בעיניו יעשה. במצב כזה, עובדים אלילים כי אין אכיפה של הציווי האלוהי האוסר זאת. במצב כזה, נפרצים גבולות המוסר הבסיסיים ביותר ביחסי גברים ונשים. ובמצב כזה, ודאי שהפשיעה משתוללת ברחובות.


קמצא ובר-קמצא


אין זו רק ההסתכלות של ישעיהו לפני החורבן. 200 שנה מאוחר יותר, בימי שיבת ציון, אומר הנביא זכריה למחדשי היישוב היהודי בירושלים כיצד עליהם לנהוג - בניגוד להתנהגות של אבותיהם שהביאה את החורבן. וכך הוא אומר:

"משפט אמת שְפוֹטוּ וחסד ורחמים עשו איש את אָחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תַעשוֹקוּ ורעת איש אָחיו אל תחשבו בִּלְבַבְכֶם". ובהמשך: "אלה הדברים אשר תעשו: דַבְּרו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שִפְטוּ בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בִּלְבַבְכֶם וּשְבועת שקר אל תֶאֱהָבוּ, כי את כל אשר שנאתי, נאום ה'".

שוב אנו רואים, שהנביא שם את הדגש על המוסר החברתי בכלל ועל משפט הצדק בפרט. הדרך להבטיח את הגאולה, את שיבת ציון ואת בניית בית המקדש - הדרך הזאת עוברת במשפט אמת, בחסד וברחמים, בצדק גם ליתום ולאלמנה.

אלא שלמרבה הטרגדיה, דבריו של זכריה לא חלחלו לזיכרון הלאומי. אחרי כמה מאות שנים, בשנת 70 לספירה, שוב פוקדים את העם היהודי חורבן וגלות, שבחלקם נמשכים עד עצם היום הזה. בזמן חורבן בית שני אין נביאים שיתריעו על החולאים המסכנים את קיומם של העם ושל עצמאותו, אבל יש לנו לקט של סיפורים שסיפרו חז"ל על שהתרחש ערב החורבן ובמהלכו.

הסיפור הידוע ביותר הוא על קמצא ובר-קמצא, כאשר בר-קמצא מגיע - בשל טעות בכתובת - לסעודה שעורך אדם השונא אותו. בעל הסעודה מגרש בחרפה את בר-קמצא, והוא הולך ומלשין לרומאים. בסיפור הזה עסקו רבות, וכאן נעמוד בקצרה רק על שלוש נקודות.

האחת: מדוע קרוי הסיפור "קמצא ובר-קמצא"? הרי קמצא לא עשה דבר, הרי כל העניין הוא בכך שקמצא בכלל לא היה שם. התשובה היא: קמצא התנהג בצורה פורמלית נוקשה. הוא ידע שאצל חברו יש שמחה, אבל חיכה להזמנה רשמית כדי לבוא. אם הוא היה נכנס להגיד "מזל טוב", ייתכן מאוד שבעל הבית לא היה כל כך כועס שהוא רואה את בר-קמצא במקום את קמצא.

השנייה: מאותה בחינה פורמלית נוקשה - בעל הבית צדק. הוא לא הזמין את בר-קמצא, זכותו לקבוע מי ישתתף בארוחה שהוא מקיים בביתו. אבל כאשר מתנהגים אך ורק בצורה פורמלית נוקשה, כאשר אומרים "יקוב הדין את ההר" - התוצאה עלולה להיות חורבן.

הנקודה השלישית: הגמרא מספרת שחכמים ישבו בסעודה ולא אמרו דבר. זה מה שבאמת הרגיז את בר-קמצא שאמר לעצמו: הם שותקים, כי מוצא חן בעיניהם מה שבעל הבית עושה לי. ובאמת, למה החכמים לא התערבו? יש לכך שתי תשובות אפשריות ושתיהן קשות מאוד. האחת: הם התחנפו לבעל הבית, העשיר ובעל ההשפעה. השנייה: הגירוש הזה לא היה משהו יוצא דופן, הם ראו מדי יום כיצד מלבינים פנים ברבים. שוב אנו רואים, כמו 500 שנה קודם לכן, שירושלים סובלת מריקבון מוסרי - והדג מסריח מהראש: מהעשירים והמנהיגים.

צדק, הגינות ושלום

דברי הנביאים וסיפורי חז"ל נועדו לא רק להסביר לנו מה אירע בעבר, אלא גם ללמד אותנו כיצד לנהוג בהווה. הפילוסוף והמשורר ג'ורג' סַנְטָיָאָנָה אמר: "אלו שלא לומדים מן ההיסטוריה, נידונים לחזור ולחיות אותה". אז מה הלקח מחורבן שני בתי המקדש?

ישעיהו הנביא נותן לנו את התשובה באותו פרק ממש, פרק א' של ספרו. הוא מפציר בעם ישראל לנהוג אחרת, כדי למנוע את החורבן: "לִמְדוּ היטב, דִרְשוּ משפט, אַשְרוּ חָמוֹץ, שִפְטוּ יתום, ריבו אלמנה". במילים פשוטות: תהיו צודקים והוגנים. גם זכריה נותן תשובה, בפסוק שכבר ציטטתי: "אמת ומשפט שלום שִפְטוּ בשעריכם". זכריה מוסיף על דברי ישעיהו באומרו, שלצד האמת והמשפט - חייבים לחתור גם אל השלום.