בין שתי ערים

כחלק מפסטיבל יום ההולדת זכיתי השנה למתנה מתמשכת ומושכת שאי-אפשר היה לסרב לקבלה: חוויות אמנותיות ומוזיקליות הן בלונדון והן בווינה, שתי ערים יפיפיות, שתי בירות אימפריאליות לשעבר, כל אחת בקסמה המיוחד החולש על חיי התרבות העשירים שלהן. שתיהן משופעות במוזאונים ובגלריות מהשורה הראשונה, בהצגות תיאטרון מרתקות, הצגות אופרה, קונצרטים וכו'.

מווינה חזרתי לפני ימים ספורים. זכיתי לצפות שם בשתי אופרטות ב-Volksoper ובשתי אופרות ב-Wiener Staatsoper. האופרה לה ציפיתי במיוחד הייתה "Il Trovatore" של ג'וזפה ורדי, עם Anna Netrebko בתפקיד ליאונורה.

הסתבר לי בדיעבד שהשגת כרטיסים לערב ספציפי זה ב-4 לספטמבר, עם הזמרת המפורסמת הזו, הייתה כמעט משימה בלתי אפשרית. החבר שלי, בקיא ברזי האופרות ושולט על חלק ניכר מהליברטו האיטלקי של רבות מהן, הקדיש לא מעט זמן למטרה זו. אף כי שבועות מספר לפני ההופעה הוא חלש על כל אמצעי המדיה, כולל טלפונים ישירים למשרד הכרטיסים של בית האופרה, הוא נענה בקיצור: "כל הכרטיסים אזלו" (Alle Tickets waren ausverkauft).

אך לא חברי, שעולם האופרה בוער בעצמותיו, ירים ידיים. הוא ניסה מספר סוכנויות לכרטיסים באינטרנט, ולמרבה הפלא, באחת מהן הוצעה האפשרות לרכוש כרטיסים לערב זה, אם כי במחיר מופקע (גבוה בהרבה מהמחיר הרשמי הנקוב באותה קטגוריה של כרטיסים בקופת בית האופרה). אבל הפיתוי היה עצום והכרטיסים נרכשו (בשורה שנייה באמצע האולם). הובטח שהם יגיעו לקופת האופרה שעה לפני ההופעה. לנוכח ההסכמה לקבל את הכרטיסים לקופת הרשמית, סביר להניח שיש שיתוף פעולה מלא בין הנהלת האופרה לסוכנות הספקולנטים.

האם אפשר לכנות תופעה זו בשם "ספסרות רשמית" (אגב, כאשר הערתי מאוחר יותר לקופאי בבית האופרה שזה דומה ל"שוד לאור היום" הוא הסכים...)?

אבל חברי, להוט כל כך, החליט כאמור לעצום עיניים, לשכוח מהעלות שהייתה יכולה להכיל שתי אופרות גם יחד, בלע את הטיפה המרירה והתרכז ביתרונות ההנאה הצרופה המצפה לשנינו כערב מיוחד של הפסטיבל המדהים שהכין לי בפרטי פרטים...

מכיוון שהמלון שלנו היה ממוקם ליד האופרה, החלטנו לגשת לשם בשעות הצהריים ולשאול אם במקרה הכרטיסים כבר הגיעו. ליד הקופה התנוססה מודעה עם התאריך של יום ההופעה, ה-4 בספטמבר, ועם שמות הזמרים של אותו ערב. שמה של אנה נטרבקו התנוסס במודעה באותיות לבנה. הכרטיסים אכן עדיין לא הגיעו: "שעה לפני ההופעה", חזרו ואמרו. אין מה לדבר, האוסטרים, כמו הגרמנים, דייקנים... מילה זו מילה.

והערב הגיע. בווינה, שלא כמו בלונדון, עדיין הקהל מגיע לאופרות במיטב מחלצותיו. ואכן, עבורי זו הייתה הזדמנות להתענג על שמלתי החדשה ולהרגיש כנסיכה אמיתית, אולי לא כבת לשושלת ההבסורגים, אבל בהחלט כמלכה בעולמי הקטן והמאושר...

למרות שחלקים בכניסה נמצאים בשלבי שיפוץ, האולם והמדרגות העולות ליציעים השונים ומנורות השנדלייר, הפסלים והשטיחים מרהיבים ביופיים (אף כי האודיטוריום עצמו נראה פחות "חם" מזה של בית האופרה המלכותי בלונדון). צילמנו ותיעדנו את עצמנו בתוך כל ההדר האופראי-האימפריאלי, התיישבנו במקומותינו ונותר לנו לעיין בתכנייה, כמעט כמו ספר או אלבום מהודר. והנה, נפל לי דף בודד מהתוכנייה, וכאשר עיינתי בו, ראיתי את רשימת הזמרים שהודפסה בנפרד כתוספת, ובה בתפקיד ליאונורה הופיעה לפתע זמרת סופרן אחרת, לא ידועה לנו, בשם Maria Jose Siri, כלומר אנה נטרבקו הוחלפה ובית האופרה המכובד לא מצא לנכון לספק כל התנצלות או הסבר לשינוי הפתאומי הזה, אף כי היה ברור שרבים מאוד בקהל רכשו את הכרטיסים, חלקם ככל הנראה במחיר מופרז, בגלל אנה נטרבקו.

למרות הכאבים

בלונדון, אחת משלוש האופרות שראינו בבית האופרה המלכותי בקובן גארדן-(ROH), הייתה "שיקוי האהבה" מאת גטאנו דוניצטי. את תפקיד Nemorino אמור היה לגלם Roberto Alagna. והנה, רגע לפני עליית המסך, יצאה אישה צעירה, נציגת בית האופרה, לבמה והודיעה בהתנצלות אמיתית על שנבצר מאלאניה לשיר באותו ערב בגלל מחלה וזמר הטנור המחליף יהיה Ivan Magri, שאגב מילא את תפקידו בהצלחה מרובה - שירה ומשחק למופת. לאחר המערכה הראשונה, יצאה שוב נציגת בית האופרה והפעם הסבירה ש-Magri נפל וקיבל חבטה חזקה בצלע אחת, אבל למרות הכאבים, הוא החליט להמשיך בהופעה, תוך בקשה להתחשב במצבו. הקהל קיבל את ההסבר ואת ההתנצלות בתשואות, ואכן מאגרי לא אכזב, אפילו הלהיב, בייחוד באריה הידועה ביותר של האופרה, כלומר הרומאנסה על הדמעה הנסתרת (שבעיני אהובתו) - una furtiva lagrima. אגב אזכור בית האופרה המלכותי, הפקת האופרה "אותלו" שם הייתה המוצלחת ביותר שראיתי אי-פעם וזמר הטנור המדהים Jonas Kaufman לא ביטל את הופעתו אלא גילם את התפקיד הראשי כמתוכנן.

לעומת לונדון, בית האופרה בווינה התעלם כאמור לחלוטין מהחלפתה של נטרבקו ולא מצא לנכון להתנצל, כאילו הדבר היה מובן מאליו. הקהל נשאר אדיש, ללא קול וללא כל מחאה...

חשוב לציין שזמרת הסופרן הצעירה "שהוקפצה" לתפקיד ברגע האחרון הייתה מצוינת. למעט במערכה הראשונה במנעד הגבוה (בצלילים האקוטיים) בהם קולה נשמע מאולץ ומלאכותי במקצת, אולי מתוך ניסיון לשמרו לקטעים מסובכים יותר, הרי שבהמשך האופרה ועד לסיומה, היא "התחממה" והצליחה לרגש את הקהל בקולה הנפלא ובמשחקה. גם השילוב בינה לבין יתר הזמרים והתזמורת עלה יפה, למרות השינוי של הרגע האחרון, וזאת במידה רבה בזכות הניצוח הווירטואוזי של Marco Armiliato, ה"גיבור" הראשי של הערב. אגב, גם זמרת המצו-סופרן Luciana d'Intino בתפקיד הצועניה אזוצ'נה והבריטון- Petean George בתפקיד הרוזן די לונה היו מעולים.

לצד הביקורת על הספסרות הרשמית ועל חוסר הנימוס (הגובל בחוצפה) של היעדר כל התנצלות על החלפת הזמרת בתפקיד כה מרכזי ברגע האחרון, ההפקה סיפקה הנאה צרופה. זאת ועוד: כדאי לציין לטובה את האופרה בווינה בייחוד כנותנת הזדמנות לזמרות צעירות. באופרה "הספר מסביליה", אותה ראינו בערב האחרון של שהייתנו, הופתעתי למצוא את רחל פרנקל, הזמרת הישראלית, בתפקיד החשוב רוזינה. רחל היא זמרת מצוינת מ"שלנו", בעלת קול מצו-סופרן, בוגרת ביה"ס ע"ש בוכמן בתל אביב. היא הייתה חברה באופרה סטודיו של האופרה הישראלית, הופיעה בתפקיד מרצדס ב"כרמן" ואף זכתה במלגות ופרסים רבים בארץ ובאירופה. הצטערתי לשמוע מחברים משותפים שהוזמנו על ידה לאותו ערב של הופעתה, שלא הוצעו לה תפקידים הולמים באופרה הישראלית. דווקא בווינה היא זכתה בתפקיד הנשי הראשי ב"ספר מסביליה", והיא אכן הייתה מצוינת מבחינה ווקאלית ומבחינה דרמטית כאחת. אגב, בחירתה לתפקיד היא נקודת זכות נוספת למאסטרו ארמיליאטו, שניצח ברגישות ובכריזמה ראויות לציון גם על "הספר מסביליה".

ואם נעשתה השוואה "אופראית" בכמה אספקטים בין שתי הערים המקסימות הללו, ארשה לעצמי להוסיף לסל ההשוואות הפרטי שלנו עוד הבדל משמעותי בתחום שונה לחלוטין אבל קשור אף הוא לקודים של התנהגות ונימוס.

ההתנהלות הרשמית בשדה התעופה היתרו בלונדון הייתה בלתי נסבלת בעליל. פקידי ביקורת הדרכונים בשדה נעלמו, העמדות לא היו מאוישות למעט פקיד אחד או שניים, התור של תיירים בעלי דרכונים זרים לאחר הטיסות הנכנסות הרבות התארך מבלי יכולת לראות את תחילתו וסופו, ממש כלברינת של מקסם שווא הנותן תקווה למחכה שהנה סוף התור מגיע, ושנייה לאחר מכן הוא נוכח בטעותו כשהוא מבחין בשורות מתפתלות חדשות: נכים, אימהות ותינוקות, זקנים, כולם תשושים ומרוטי עצבים. אפילו בצעירים ניכרו היטב סימני העייפות, המתח והכעס. רק לאחר למעלה משעה וחצי נזכרו לאייש את שאר העמדות והמצב השתפר, אם כי רוב הנוסעים היו על סף התמוטטות. לרגע האירוע עורר בי הרהורים נוגים על היחס של הבריטים לילידים (natives) ברחבי האימפריה. בניגוד לכללי הנימוס הבריטי, בשדה התעופה לא מצאו לנכון לדווח ברמקול על סיבות העיכוב, לא היה ניסיון להתנצל, להסביר או להקל על הנוסעים. הפקיד שבדק את דרכוננו היה היחיד שהתנצל באופן אישי בחיוך של מבוכה.

לעומת היתרו, שדה התעופה של וינה סיפק פיצוי נאות. הכל הלך כאן חד חלק ומהיר להפליא, אפילו בלי תור. הייתה לי תחושה של מימוש האימרה הלטינית המיוחסת ליוליוס קיסר Veni, vidi, vici ("באתי,ראיתי,ניצחתי").

שתי ערים... אולי כדאי שכל אחת תלמד ותפנים את החיובי מהשנייה...