תחושת דז'ה-וו – זה מה שיש לכלכלנית המובילה רָנָה פורוהאר, פרשנית בכירה בפייננשל טיימס וב-CNN במלאת עשר שנים למשבר הכלכלי הגדול האחרון, היא כותבת בניו-יורק טיימס.

שערוריות פיננסיות וחילוקי דעות נוקבים בנוגע לקביעת הכללים הפיננסיים עודם שולטים בכותרות. הפריצה למחשבי Equifax חשפה מידע אישי של מחצית מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב. מנכ"ל חברת הפינ-טק SoFi, פעם יקירתם של מי שחיפשו הלוואות לסטודנטים, נאלץ להתפטר בשל הטרדה מינית והתנהלות מסוכנת בתחום ההלוואות: החברה הטעתה את משקיעיה בנוגע למצבה הכספי והפקידה עובדים בלתי מנוסים על הערכת סיכוני הלווים. בינתיים מנסים הבית הלבן והרפובליקנים בקונגרס להשיב לאחור את הרגולציה ההדוקה שהוטלה על הבנקים לאחר המשבר, בחוק דוד-פרנק.

כל אלו, סבורה פורוהאר, מחזירים לזיכרון ראשי תיבות המוכרים היטב לכלכלנים כמוה: BOB - דהיינו: bored of banking. אפילו מי שמסקרים את השווקים לפרנסתם, מוצאים את עצמם משועממים מהבנקים. בעשר השנים האחרונות היו כל כך הרבה שערוריות, כל כך הרבה קרבות בין רגולטורים ופיננסיירים, כל כך הרבה מורכבות (מישהו רוצה יותר נזילות ופחות מינוף עם ההון מדרגה ראשונה?), עד כדי כך שחלק ניכר מהציבור נעשה קהה-חושים לוויכוח כיצד להפוך את המערכת הפיננסית האמריקנית לבטוחה יותר.

זוהי בעיה מסוכנת, כותבת פורוהאר, משום שלמרות כל הצעקות והחקיקה – יש אמת מרכזית אחת לגבי המערכת הפיננסית שטרם טופלה: היא לא משרתת אותנו, אלא אנחנו אותה. אדם סמית, אבי הקפיטליזם המודרני, הגדיר את השירותים הפיננסיים (בדגש על המילה "שירותים"), כענף שאינו קיים בזכות עצמו, אלא כדי לשרת סוגים אחרים של עסקים. ולמרות זאת, מתן הלוואות לעסקים קטנים הוא כיום חלק קטן בלבד ממה שעושים הבנקים הגדולים.

בשנות ה-70 הופנה רוב כספם של הבנקים – שכמובן הגיע מכיסו של הציבור – למימון השקעות עסקיות חדשות. כיום, רק 15% מופנים לאותה מטרה. השאר נמצא במעגל סגור של סחר: משקיעים מוסדיים ומקורביהם עוסקים בקנייה ומכירה של מניות, איגרות חוב, נדל"ן ונכסים אחרים שמיועדים להעשיר בעיקר 20% מהאוכלוסייה שבידיה 80% מבסיס הנכסים. זה לא מסייע לצמיחה, אלא מרחיב את הפערים בעושר.

הנושא האמיתי עליו צריך לדבר הוא השינוי הבסיסי הזה במודל העסקי של הבנקים – ולא על הפרטים הטכנוקרטיים של יחסי הנזילות, רמות ההון או כיצד להעניש על התנהגות בנקאית פסולה כלשהי. הבעיה הגדולה היא שאדם סמית לא היה מזהה את מערכת הבנקאות האמריקנית. הוא האמין שכדי שהשווקים יעבדו, לכל השחקנים צריכה להיות גישה זהה למידע, למחירים שקופים ולמסגרת עבודה מוסרית משותפת. איפה זה ואיפה המצב הנוכחי.

הבנקים הגדולים יכולים לטעון בצדק שבעשור האחרון הם ניקו את מאזניהם מנכסים מסוכנים רבים, ושהגדילו את כמות ההון העומדת לרשותם. אבל המודל העסקי שלהם התנתק במידה רבה מהאנשים והישויות אותם הם אמורים לשרת. בנקים קהילתיים קטנים, להם רק 13% מכלל נכסי הבנקים בארה"ב, מעניקים כמעט מחצית מההלוואות לעסקים קטנים. בנקים גדולים מתעסקים בעסקות גדולות. הם משרתים בעיקר את עצמם, ניצבים במרכז הכלכלה האמריקנית דמוית שעון החול וגובים מה שהם רוצים תמורת הזכות לעבור מחלק אחד שלו למשנהו. המגזר הפיננסי מעסיק רק 4% מהעובדים בארה"ב, אבל נוגס רבע מעוגת הרווחים של כל החברות.

אולי זוהי הסיבה שחברות כה רבות מנסות לחקות את הבנקים, משערת פורוהאר. שיעור הרווחים מפעילות פיננסית של חברות שאינן פיננסיות טהורות, גבוה כיום פי חמישה מאשר בשנות ה-80. חברות תעופה יכולות להרוויח מגידור מחירי הדלק יותר מאשר ממכירת כרטיסים. חברות תרופות מקדישות לענייניהן הכספיים את אותו זמן שהן מקדישות למחקר ופיתוח. חברות בעמק הסיליקון מפנות חלק ניכר מהמזומנים שלהן לפעילות של חתמות אג"ח, ממש כמו גולדמן-זאקס.

ענף הפיננסים הפך להיות הזנב המכשכש בכלב, קובעת פורוהאר. כל עוד לא ידרוש הציבור האמריקני מערכת פיננסית המשרתת את הציבור במקום את עצמה, ימשיך להתרחב הפער בין ההון לקניון.