"לפני ארבעה עשורים, כאשר עבדתי אצל חבר בית הנבחרים ג'ק קמפ, הייתה לי יד ביצירת מיתוס המיסים הרפובליקני", פותח ברוס ברטלט – שהיה יועץ למדיניות פנים לנשיא רונלד רייגן - את מאמרו בוושינגטון פוסט בתגובה לתוכנית המיסים של הנשיא דונלד טראמפ.

באותה עת, זה כמובן לא נראה כמיתוס. קיצוצי המיסים של ממשל רייגן היו נחוצים אז: השיעור המירבי היה 70% והכלכלה האמריקנית נראתה תקועה ללא מוצא בסטגפלציה (שילוב של מיתון ואינפלציה). בימי נשיאותו של רייגן, חזון המיסים של הרפובליקנים היה זה: למערכת המיסים יש השפעה עצומה על הצמיחה והתעסוקה; המיסוי הגבוה נושא באחריות רבה לסטגפלציה של שנות ה-70; קיצוץ המיסים של 1981, בעיצובו השתתף ברטלט, הביא לחידוש הצמיחה.

בהתבסס על ההיגיון הזה, הפכו הפחתות מיסים לפתרון האוטומטי של הרפובליקנים לכמעט כל בעיה כלכלית. כעת הם טוענים – גם בבית הלבן וגם בקונגרס – שבלי ההפחתות המוצעות, הכלכלה לא תמריא ושהקיצוץ במס החברות יכניס בסופו של דבר 1.5 טריליון דולר. לטענות הללו אין יסוד, קובע ברטלט. אין שום הוכחה לכך שהפחתות מיסים מאיצות את הצמיחה. לקיצוצים של רייגן הייתה השפעה חיובית על המשק, אך השגשוג של שנות ה-80 מנופח בחשיבה הרפובליקנית. למעשה, הצמיחה בעשור הקודם הייתה גבוהה יותר: 37.2% בשנות ה-70 לעומת 35.9% בשנות ה-80 (שבשמונה מהם שלט רייגן).

המיתוס הרפובליקני מתעלם מגורמים אחרים שסייעו לצמיחה בעידן רייגן, טוען ברטלט. הראשון היה הקיצוץ החד בריבית בידי הפדרל ריזרב: מ-19% ביולי 1981 ל-9% בנובמבר 1982. שנית, תוכניות ההגנה והתשתיות הענקיות של רייגן הגדילו במידה ניכרת את ההוצאה הממשלתית ואת רכישת הטובין והשירותים. שלישית, הייתה התאוששות טבעית מהמיתון של 1982-1981; ככל שהמיתון עמוק יותר, כך ההתאוששות חדה יותר. ולבסוף: רייגן העלה את המיסים מספר פעמים. התקציב האחרון שלו, בשנת 1988, הראה שההעלאות החזירו כמחצית מאובדן ההכנסות שגרמו הקיצוצים ושעמד על 264 מיליארד דולר.

הרפובליקנים של היום מהללים את המעלות של הפחתות שיעורי המס השוליים, תוך שהם מזכירים את הרפורמה של 1986. אז ירד המס ליחידים מ-50% ל-28%, ומס החברות – מ-46% ל-34%. לטענתם, בעקבות זאת תבוא צמיחה מואצת; זה אכן מה שאומרים ספרי התיאוריה. אבל רייגן עצמו אמר שכלכלן הוא מי שרואה שמשהו עובד במציאות – ושואל האם זה יעבוד גם בתיאוריה. למעשה, מציין ברטלט, אין כל הוכחה לכך שהרפורמה של 1986 הביאה לזינוק בפעילות. הכלכלה האמריקנית נותרה באותו מסלול, שהוביל לשלוש התרסקויות עזות בוול סטריט (1987, 1989 ו-1990).

הצד השני של מיתוס המיסים הרפובליקני הוא שכל העלאת מיסים היא אסון. וגם זו טעות. הרפובליקנים בקונגרס הצביעו נגד ההעלאה של ביל קלינטון ב-1993, ובכל זאת באותו עשור נרשמה צמיחה של 37.3% - גבוהה מזו שבעשור ההפחתות של רייגן. ואז באו הממשלים של ג'ורג' בוש הבן. הוא קיצץ טריליוני דולרים – והצמיחה בעשור הראשון של המאה הנוכחית קרסה ל-19.5%. ניסוי נוסף של המיתוס בא בזמן ממשל ברק אובמה, אשר הניח לחלק מההקלות של בוש לפקוע ובכך העלה את המס המירבי על יחידים מ-35% ל-39.6%. התוצאה: צמיחה נאה וגאות בשוקי המניות.

חוץ מזה, ממשיך ברטלט, חלק מהטענות הנוכחיות של הרפובליקנים סותרות זו את זו. למשל: שהעשירים לא ירוויחו מהתוכנית המוצעת – למרות שהיא מדברת על הורדת המס השולי המירבי, שאותו כידוע משלמים העשירים. ואפילו אם הרפובליקנים היו מפרסמים תוכנית מלאה – זו של השבוע שעבר משאירה בצריך עיון את מקורות המימון שלה – הם לא הוכיחו שעכשיו זהו הזמן המתאים להפחתות מס. רפורמת מס היא עניין להליך ארוך ורציני, לבדיקה בידי גורמים אוביקטיביים ולדיון ציבורי – לא משהו ששולפים מן המותן בחודש ספטמבר ומודיעים שרוצים לסיים בחודש דצמבר. זה בדיוק מה שהרפובליקנים ניסו לעשות עם אובמה-קר – ונכשלו.

יש טיעונים טובים בעד רפורמת מס גם אם היא לא תוביל לצמיחה, אומר ברטלט. היא יכולה לשפר את יעילות הכלכלה והממשל ולהגביר את ההוגנות. אבל הדרך מכאן ועד להפחתות המוצעות היא ארוכה והרפובליקנים לא הוכיחו את צדקתה. כרגע הם בדרך לעוד פיאסקו בנוסח אובמה-קר.