שגיאות מי יבין

לכאורה, אין כל קשר בין החלטתו השגויה של הנשיא ריבלין שלא לחון את החייל המצטיין (עם קבלות) אלאור אזריה, ובכך להאריך את ימי השפלתו של לוחם שמילא את חובתו הצבאית הראשונה במעלה לבצע וידוא הריגה של מחבל-רוצח, לבין שקריו שהופרכו של דובר 'שוברים שתיקה' דין יששכרוף, בדבר מכות ובירכיות שהעניק לערבי בחברון בשל התנגדותו למעצר.

אבל במחשבה שניה מסתבר שיש קשר. אלה הם שני אגפים של אותה משוואה. הצד השווה שבהם – תרומתם להחלשת רוח צה"ל, לעיקור החתירה להכרעה ולניצחון בכל מחיר; וכל זאת בשמה של פראזולוגיה חלולה בנוסח 'טוהר הנשק', ביטוי מופרך שאינו אלא אוקסימורון מוחלט, שכל תכליתו ליישם מגמות אובדניות.

אפשר לטעון לזכותו של הנשיא ריבלין, ואולי אפילו בצדק, כי לא לכך התכוון המשורר. הוא עצמו נימק החלטתו הפוגענית בטענה, שהענקת חנינה "תפגע בחוסנם של צה"ל ומדינת ישראל". נו, באמת. חנינה לאזריה אחר כל מסע הוויא דלרוזה המסויט, היא שתיפגע?! ואולי בדיוק להפך? סרבנות החנינה, היא זו שכבר פוגעת במוטיבציה של מתגייסים חדשים?! איזו תמימות! איזו אטימות!

הכרעה אישית

ריבלין יכול כמובן להסביר, שבהחלטתו להאריך את המאסר המשפיל והקשה בכלא 4, הוא בסך-הכל אימץ את עמדת מפקדו העליון של צה"ל, הרמטכ"ל (שגם הוא פגע קשות ברוח צה"ל, כשקבע שהעיקרון היהודי המקודש הבא להורגך השכם להורגו, אינו אלא סיסמה ספרותית, בלתי מחייבת בפועל). יצא צדיק, לכאורה. יש לו על מי לסמוך. אבל באותה מידה הונחה על שולחנו המלצתו הנגדית של שר הביטחון לחון את אזריה. כך שהחלטתו הייתה בהחלט פרי של הכרעה אישית ערכית.

חבל מאוד שריבלין העדיף ללכת בדרכם של רבים מנסיכי הליכוד, שבועטים במורשת אבות ומאמצים את דרכם הבוגדנית של הקרן הסרטנית שהעמיקה לחדור לצה"ל ולבית הנשיא (כמו גם למשפחות הנסיכים שבגדו, הפרקליטות, ביהמ"ש העליון, המשטרה ועוד); ע"ע ציפי לבני, דן מרידור, אהוד אולמרט ועוד רבים אחרים. גם אתה, ברוטוס? גם אתה במשתפנים? ואנחנו רצינו לתומנו להאמין, שהאמירה השיקרית "עמי בחר בדרך הטרור", הייתה רק פליטת פה אומללה, ולא סוג של איתות על שבירה שמאלה.

אז אולי בעצם צדק ראש הממשלה נתניהו, כשהתנגד לבחירת ריבלין לנשיאות? אולי הוא ידע משהו, ש'האידיוטים השימושיים' של הימין בכנסת, שבחרו ריבלין בניגוד לדעת נתניהו, לא הבינו?

תזכורת: הואיל והנשיא ריבלין מעיד על עצמו, כי ינק את עקרונות הימין עם חלב אמו ("החי"ת הקדמון", הוא קורא לזה בהומור ריבליני משעשע), ראוי להזכיר לו שה'חי'ת הקדמון' מושתת על עקרונות 'קיר הברזל' שניסח מורו ורבו של המחנה הלאומי, זאב ז'בוטינסקי, איש הרוח, ההגות והמוסר: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ושום הבטחות מפליגות". ואנו, במחילה, היינו מוסיפים, עם כל הצניעות: "וגם לא בעד שום חינחונים וחיינדלאך ומעשי חנופה וכניעה".

סיפורי אימה

לצד המשך כליאתו המשפילה של אזריה, עומדת עדותו המומצאת של הדובר השקרן של 'שוברים שתיקה', על הכאה אכזרית של ערבי בחברון. אם ריבלין פעל בתום לב, הרי עדותו העצמית של דין יששכרוף, מעתה דין שקרנוף, נועדה מלכתחילה לפגוע בחוסנו של צה"ל, בזירה הבינלאומית. אבל הפעם דין שקרנוף יצא שקרן, עם תעודת שקרן. החוקרים הדפו, לאחר חקירה, את כל טענותיו.

עד היום הנפיק אירגונו של שקרנוף עשרות ומאות סיפורי אימה על התעללויות בערבים, השפלתם והכאתם באכזריות, אך מעולם לא טרח לספק עובדות בסיסיות מוצקות בנוסח מי? איפה? מתי? אשר יאפשרו לבדוק את עלילות הדם הללו. ודווקא בפעם היחידה שבה מואיל בטובו ארגון המלשינים להמציא את הפרטים הרלוונטיים, מתברר הסיפור כבדיה מוחלטת. לא היה ולא נברא. צא ולמד מכאן לגבי רמת האמינות של שאר סיפורי אלף לילה ולילה שלו.
עכשיו טוען ארגונו של שקרנוף, שהסיפור שלו עוסק בכלל באדם אחר ובפרשה אחרת. אבל למה שנאמין לו, אם הוא עצמו סירב להיענות להצעת עיתון 'ידיעות אחרונות', להוכיח אמינותו באמצעות בדיקת פוליגרף? אם הוא כל כך בטוח בסיפורו, למה שלא ינצל את ההזדמנות לזכות בפרסום חינם של טענתו 'אמת דיברתי', בעמודו הראשון של העיתון, מיד למחרת הבדיקה? למה שלא ינצל את שירותיו הטובים של עיתון השמאל? ממה בעצם הוא חושש?

ואחרי כל זה, לא נותר אלא לתמוה כיצד קרה ששר החוץ נתניהו, הוא זה שאישר באפריל השנה את מינויו של מר ג'רמי יששכרוף, אביו של המלשין השקרן הנ"ל, לכהונה הבכירה מאוד של שגריר ישראל בגרמניה, שהיא אחת החשובות ביותר, ללא כל הפרזה, במערך משרד החוץ (ולא רק) בעולם כולו, מבלי לקחת בחשבון שהאיש גידל בביתו את העשב השוטה הזה.
מצד שני, אין מה להתפלא. השגריר יששכרוף עצמו אינו טלית שכולה תכלת. השבוע למשל, ב-19 בנובמבר, צייץ הוד מעלתו בחשבון הטוויטר שלו, ש"אמו של דובר שוברים שתיקה קוראת לשרי הממשלה: הפסיקו להסית נגדו" – סוג של אמירה שיש בה משום הזדהות עם מעללי יששכרוף הבן. הציוץ של השגריר נעשה במפורש על-מנת להתריס, שכן אמורה להיות לו ברורה לו היטב הנחיית תקנון עובדי המדינה (תקשי"ר) שאסור לעובד מדינה לבקר את מדיניות ממשלתו (במקרה זה, נגד שוברים שתיקה) בפומבי.

מישהו התבלבל שם, בלשכת שר החוץ/ראש הממשלה, כשאישר את המינוי השגוי, למרות שהוזהר כבר אז, שהפקדת השגרירות החשובה ביותר באירופה בידיו, הינה בעייתית ביותר, בשל פעילותו של הבן להכפשת ישראל בעולם כולו.