סערת החוק הפולני: הפתרון לבורות - חינוך

החלטת האו"ם משנת 2005 לציין בכל שנה יום בינלאומי לזכר השואה נחלקה לשני חלקים. היום הוכר כיום זיכרון לקורבנות הנאציזם וכיום חינוכי למניעת פשעי רצח עם. משמעות הדבר היא שבבסיס ההחלטה עומדת ההנחה, האופטימית מאוד, שבכוחו של לימוד אירועי העבר לכוון אנשים לעבר הטוב, הרחק ממעשי הזוועה.

מצער מאוד שדווקא בערב יום השואה הבינלאומי, החליט הפרלמנט הפולני על חוק שעלול להגביל את הלימוד החופשי, המעמיק והרציני באירועי שנות המלחמה. אומנם נוסח חוק "מכון הזיכרון הלאומי" סעיף 55a זהיר יחסית: מדובר אך ורק במי שידבר בניגוד לעובדות, שיאשים את "העם הפולני" או "המדינה הפולנית", ושייחס להם אחריות לפשעי הנאצים. כמו-כן, מבקש ראש לשכת נשיא פולין להבהיר שכל מי שבזיכרונו האישי או במחקרו ההיסטורי אמת על פשעים שהתרחשו בעבר בהשתתפות פולנים רשאי לספר ולהביע אמת זאת.

זהירות זאת עשויה להיות מנחמת במידת מה, כיוון שחוקית מותר עדיין לספר את האמת ההיסטורית; אולם כטבעם של חוקים - רוב האנשים אינם מכירים את נוסח החוק המדויק ובוודאי לא את כל שמשתמע ממנו. חשוב גם לקחת בחשבון את האווירה שהם יוצרים ואיך הם מתפרשים בעיני רוב הציבור. חוק כזה יוצר אווירת פחד שאינה תורמת לדיון החופשי, לא החינוכי, לא המחקרי ולא האומנותי.

אפשר להבין את התסכול. המדינה הפולנית כלל לא התקיימה כמדינה תחת הכיבוש הנאצי, העם הפולני היה מדוכא ונתון לטרור קשה, האליטה הפולנית חוסלה בשיטתיות, שלושה מיליון פולנים נרצחו ובמחנות הריכוז היו הפולנים אסירים ולא שומרים. לאור זאת, דיבור על "מחנות מוות פולנים" או "פשעי המדינה הפולנית" יכולים להיות פוגעים ומכעיסים מאוד, וגם, יש לומר בכנות, חוטאים לאמת ההיסטורית. אך האם הפתרון לתסכול זה הוא חקיקה? ועוד כזו שמאיימת בשנות מאסר?

אומץ לב

הפתרון לבורות בנוגע לאירועים ההיסטוריים הוא חינוך והוראה ראויה ולא איומי מאסר. עמדה זו הובעה גם כעמדתו הרשמית של מוזאון "פולין" לתולדות יהודי פולין בוורשה, ועליה חזרה גם נציגתו, קלרה יאקל, בהרצאה באירוע לציון יום השואה הבינלאומי במוזאון יד מרדכי.
האירוע, שהוקדש לזכרו של חסיד אומות העולם הפולני, קולונל וולדיסלב קובלסקי, שקבור ביד מרדכי, עסק בחסידי אומות העולם בפולין: אותם יחידים שהעזו, למרות איומי מוות שמומשו בפועל מאות פעמים (450 מקרים ידועים ומתועדים), להושיט יד, לחמול לסייע.

מעשיהם של יחידים אלו מזדהרים לדורות כמופת של אומץ לב וסולידריות אנושית. את ייחודה של גבורה זו ניתן להבין עוד יותר בהקשר הרחב בו היא מתרחשת בתוך חברה שנעה בין פחד, אדישות, עוינות ואף שיתוף פעולה עם הרדיפה והרצח, ואין בעיסוק בגיבורים אלו דבר כדי להשכיח את מעשיהם של האחרים או למחול עליהם.

ברור מאליו שלא ניתן וגם אסור לשכוח, לא את הטבח בידוובנה ולא את קיילצה, לא את המלשינים ולא את הסחטנים; אך מאידך-גיסא, לא יהיה נכון לדבר על פשעי "המדינה הפולנית", מדינה שלא התקיימה כלל באותן שנים ועל "העם הפולני", עם משוסע ומדוכא תחת כיבוש אכזרי.

אם אכן, כפי שקיוותה עצרת האומות המאוחדות בהחלטתה על כינון יום זיכרון בינלאומי לשואה, יש בכוחו של העבר ללמד אותנו לקחים ערכיים ומוסריים, יהיה זה רק תוך התבוננות אמתית וישרה בעובדות, אותן אסור לסלף לכאן או לכאן בשל אינטרס פוליטי כזה או אחר. השיח הציבורי, המחקר, החינוך והאומנות צריכים להישאר חופשיים ולהישפט במונחים של יושרה והיכרות עם העובדות.

דווקא בזמן טעון זה, אנו מחויבים להתבוננות פנימית חברתית על עצמנו. על אחת כמה וכמה בימים כאלו, כשהחברה הישראלית מתמודדת עם נושא גירוש מבקשי המקלט, חשוב לזכור את היכולת האנושית הפשוטה, להושיט יד, להכיל ולחמול ולא לפחד מהזר. כאמרתה של אירנה סנדלר (מצילתם של כ-2,500 ילדים יהודים מגטו ורשה) - אנשים מחולקים רק בין טוב ורע, ללא קשר לדת גזע או לאום.