|
|
ליברמן, נתניהו ואיזנקוט. רק קדימון [צילום: אריאל חרמוני]
|
|
|
|
|
בסוף השבוע האחרון מצאה לראשונה ישראל את עצמה בעימות חזיתי עם אירן העוינת על אדמתה השסועה ורוויית הדמים של סוריה. חרף השיקול הרציונאלי שלא לדרדר את המצב למלחמה ביניהן - התקבע על אדמתו השסועה של אסד מאזן שברירי של אינטרסים, שבוחשות בו, ביד רמה למדי, רוסיה, אירן וטורקיה.
בהקשר זה צריך לקחת בחשבון שהסכנה האורבת מעימות שכזה למדינת ישראל נעוצה בעובדת הינתקותה של ארה"ב מן הזירה הגועשת כל כך, ועל-רקע יכולתה המוגבלת מאוד להשפיע על המהלכים הצבאיים, באופן שיבטיח את ביטחוננו המלא.
בלשון-המעטה אמורים הדברים בציר בלתי-ידידותי לישראל, בעל פוטנציאל נפיץ, העלול בכל רגע להידלק, ולהוציא את האזור המתלקח מכלל שליטתו של מי שאמור להיות המבוגר האחראי, והיודע אל נכון את תוצאותיו הרות האסון שהוא אמור לגרור אחריו.
כי את האמת אין עוד להסתיר: ראוי, רצוי וצריך, כמובן, להתכונן לימים קשים עוד יותר בעתיד, הן עם האירנים,הן עם הסורים, והן עם הטורקים; כי מה שאירע בשבת האחרונה הוא, בעצם, רק קדימון למה שעוד עלול להתרחש בשטח הבוער.
ושלא תהיה אף לרגע טעות: מלחמת ה"גוג ומגוג", הצפויה בעקבות ההסלמה המסתמנת, איננה עניין שניתן לזלזל בו. אחרי ככלות הכל אמורים להשתתף בה - אם במישרין ואם בעקיפין - רוסיה, סוריה, אירן, ישראל וארה"ב.
התחזית הקודרת היא בלתי-נמנעת. גם אם נגיע, בסופו של דבר, להסכם עם הסורים - לא יימנע מישראל המחיר הכבד שהיא תידרש לשלם על ההרפתקה הצבאית שאליה נקלעה בעל-כורחה. שהרי חזקה לפחות על אירן שלא תיתן לנו, אף לרגע אחד, מנוחה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
