הפרשה החמורה באמת הקשורה לבתי המשפט אינה זאת של רונית פוזננסקי-כץ (בה נעסוק בנפרד), אלא זו של הילה גרסטל ואסתר חיות: מדוע לא דיווחו בזמן אמת על הצעת השוחד הנטענת, ולפיה גרסטל תמונה ליועצת המשפטית לממשלה תמורת סגירת תיק שרה נתניהו. יש סיכוי קלוש שגרסטל כן דיווחה ומישהו בצמרת החליט שזה לא ראוי לחקירה; חיות הודתה בפה מלא שלא עשתה כלום עם "הסיפור המעורפל" – כלשונה – ששמעה מגרסטל.

גרסטל היא כיום אזרחית פרטית ועדת מפתח בחקירה, בעוד חיות נושאת בתפקיד ממלכתי בכיר ביותר ועיקרי עדותה כבר פורסמו באישור המשטרה. לכן, חיות חייבת לנו תשובות. לא הודעה לקונית לתקשורת, אלא תשובות לשאלות שיוצגו בפניה במישרין. ואחרי פרשת המסרונים, עולה עוד יותר הצורך בדו-שיח שכזה. חיות לא צריכה לדבר עם הציבור אלא לשוחח איתו. וזה אומר: לכנס מסיבת עיתונאים ולהשיב לציטוט ולייחוס על כל השאלות שיוצגו לה. חסר תקדים, נכון; אבל גם משבר האמון מול בתי המשפט הוא חסר תקדים.

במבט רחב יותר, חיות ועמיתיה חייבים להיכנס סוף-סוף למאה ה-21. הם לא יכולים לדבוק בכלל ש"בית המשפט מדבר בפסיקותיו". יש מרחב גדול מאוד בין התפישה המיושנת הזאת לבין קשר פייסבוקי או טוויטרי ישיר עם הציבור, ואיפשהו במרחב הזה מצויה נקודת האיזון בה צריכה להיות מערכת בתי המשפט. למשל: קיום מפגשים קבועים בין התקשורת לבין נשיאי בתי המשפט; הודעות לתקשורת שלא יהיו מובנות רק לכותביהן (השבוע הייתה אחת כזו בנוגע לפוזננסקי-כץ); פרסום דוחות רבעוניים על עבודת המערכת. אה, כן, וגם יהיה נחמד אם לפחות אחד מעובדי מערך הדוברות יהיה איש תקשורת.

מבחינת האזרח מן השורה, בתי המשפט אינם פסילת חוקים בבג"ץ, פסק דין זדורוב או הפרשות האחרונות. הוא בוחן את בתי המשפט לפי המגע האישי שלו איתם, וכאן יש הרבה מאוד מה לשפר. ברור שאי-אפשר שכולם יהיו מרוצים מהתוצאה, אבל חובה שכולם יהיו מרוצים מהתהליך ושירגישו שהמערכת מכבדת אותם כמו שהיא דורשת מהם לכבד אותה.

זה אומר: בתי משפט ראויים ולא מבנים קטנטנים, עתיקים ודחוסים. דיונים שמתחילים בזמן ומסתיימים בזמן. קביעת שעה לכל תיק ולא המתנה של שעות בגלל שנקבעו עשרה תיקים ל-9:00. מניעת סחר-מכר בסגנון בזאר טורקי בתיקי תעבורה. שמירה קפדנית על הסדר והשקט. הטלת הוצאות ריאליות לטובתם של הזוכים. השתקה מיידית של עורכי דין וצדדים המתבטאים בצורה פוגענית. מחיקת כתבי טענות מבזים ובזויים.

חלק מהצעדים הללו מצריכים השקעה וזמן, אבל רובם תלויים רק בשופטים. כבר ראיתי אולמות רבים בהם הצדדים מקדימים בעשר דקות, השופטים מקפידים על השקט והסדר, הדיונים מתחילים בזמן ומסתיימים בזמן – כך שהגורם האנושי הוא המכריע. לכל אלו יש תמיד חשיבות רבה, וכעת הם קריטיים כדי להחזיר ולבסס את אמון הציבור – שהוא הלקוח של בתי המשפט.

כמובטח – כמה מילים על פרשת פוזננסקי-כץ ובאמת בקיצור, כי אני רוצה לחזור על שני רעיונות שכבר העליתי השבוע כדי לטפל בבעיה המערכתית שהציפה הפרשה: הקשרים בין שופטים לחוקרים שעלולים להיות קרובים מדי והדוקים מדי. המערכת חייבת לפעול מיידית כדי להסיר חששות כאלו לגבי העבר ולמנוע אותם כלפי העתיד, לא רק משום אמון הציבור אלא גם ובעיקר משום חובתה שלה לעשות זאת כדי להבטיח את נקיון כפיה.

כלפי העבר: אין מנוס מבדיקה האם למישהו משופטי המעצרים בשנה-שנתיים האחרונות היו קשרים בלתי ראויים עם תובעים וחוקרים. הדרך היחידה לעשות זאת במהירות וביעילות היא במכונת אמת, על כל מגרעותיה ובעיותיה. לא נעים, באמת לא נעים, אבל הצל שמעל המערכת עוד פחות נעים.

כלפי העתיד: לקבוע רוטציה יומית בין שופטי המעצרים. בסך-הכל מדובר על ניוד של תיקים ושעות עבודה, ואין צורך בתוספת של תקן שיפוטי כלשהו. כדאי שהימים לא יהיו קבועים, כך שהחוקרים לא יוכלו לנסות ולתזמן את הדיון לשופט ה"מתאים" להם. זהו צעד שאפשר לעשות בתוך שעה ביום ראשון בבוקר, ואין שום סיבה שלא לעשות אותו.

אני לא חושב שיש הצדקה לחוסר האמון הרוחבי במשטרה בנוגע לחקירת פרשות נתניהו. כדי שיהיה מדובר בקנוניה להדחת ראש ממשלה נבחר, צריכים להיות שותפים בה עשרות שוטרים בכל הדרגות – מהמפכ"ל ועד אחרוני החוקרים. זה לא בלתי סביר; זה בלתי אפשרי. אבל המשטרה בהחלט הרוויחה ביושר את התחושה של חלקים ניכרים מהציבור, שההתנהלות בחקירות אלו אינה חפה משיקולים זרים. וזה נובע בעיקר משני דברים: ההדלפות מהחקירות ודבריו של רוני אלשיך על חוקרים פרטיים שאספו מידע על אנשי המשטרה.

בתור עיתונאי, אני בעד הדלפות – בתנאי שהן באות לשרת מטרות ראויות כמו חשיפת שחיתויות וליקויים. ההדלפות מחקירות המשטרה רחוקות מלהיות למטרה זו; הן נועדו להפעיל לחץ, ליצור אווירה וגם לשאת חן בעיני עיתונאים. והן תמיד מגמיות, תמיד בקטעי דברים, תמיד יציגו את החשוד באור הגרוע ביותר. המשטרה טוענת שזה לא בא ממנה; הטיעון הזה אפילו לא מצחיק. העובדה שהמשטרה מבקשת ומקבלת מדי יום (!) שניים-שלושה צווי איסור פרסום על חקירות, מלמדת שהיא מודעת לכך שאינה מסוגלת לבלום את שטפון ההדלפות. לכן, מדובר בליקוי עמוק וממושך, שמחייב טיפול יסודי: איתור של המדליפים מחקירות רגישות במיוחד ופיטוריהם המיידיים – למען יראו וייראו.

טענותיו חסרות ההוכחות והביסוס של אלשיך אינן נחקרות, וכך רובצת מעל תיקי נתניהו עננה שהיא בבחינת חרב פיפיות. תומכיו של ראש הממשלה יאמרו: תראו איזו עלילה מסוגל המפכ"ל להטיח, אז מה הפלא שהכפופים לו רודפים את נתניהו. מתנגדיו יאמרו: תראו לאיזה שפל מוסרי וציבורי ירד ראש הממשלה, אז הוא חייב ללכת הביתה. כל עוד אין חקירה – שני הטיעונים הגיוניים באותה מידה. אביחי מנדלבליט צריך להורות על חקירה (הצעתי כבר שהיא תבוצע בידי מצ"ח), כדי שנדע האם יש לנו עסק עם ראש ממשלה שמתנהג כאחרון העבריינים או עם מפכ"ל שמתנהג כאחרון הרכילאים.

לציבור יש אמון מועט, ואולי אפילו מועט מאוד, במשטרה. זה לא מפליא, אחרי שנים של עבירות שהתגלו בדרגים הבכירים ביותר שלה – החל מעבירות של טוהר המידות, עבור בעבירות מין וכלה בעבירות תעבורה. הבעיה חמורה עוד יותר כאשר מתגלה, ששוטרים בכל הדרגים מחפים זה על זה: שוטרי סיור משקרים על שהתרחש ברחוב, ורוני אלשיך מסרב להעיף את רוני ריטמן למרות פסק דין ברור של בג"ץ.

כאן דרוש טיפול שורש. מי שמבצע עבירה פלילית – חייב לעוף מהמשטרה, נקודה. הדין המשמעתי נועד לטפל בעבירות שמהותן הפרות משמעת, לא הפרות חוק. על עבירות רציניות יותר יש להעמיד לדין ולמצות את הדין – לא לעשות הסדרים מגוחכים כמו עם מנשה ארביב, שקיבל שוחד והודה באי מילוי חובה. ושוטר שמשקר בצורה מהותית בחקירת מח"ש – גם הוא אינו ראוי ללבוש את המדים הכחולים, כי מנין לנו שלא ישקר גם בנושאים מבצעיים. ומי שמחפה על עבריינים – צריך לעוף אחריהם, וזה כולל גם את המפכ"ל.

אני לא מצפה שיהיה לנו אמון מלא בפוליטיקאים, וגם אמון רב נראה כשאיפה בלתי מציאותית. אז בואו נסתפק בשלב זה באמון חלקי ובצעדים שלכל הפחות יקטינו את סכנות השחיתות ואת פיתויי השלטון.

צריך לחייב את ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת וראשי הרשויות המקומיות לפרסם מדי שנה הצהרת הון מאושרת בידי רואה חשבון שימנה משרד מבקר המדינה. צריך לחייב אותם לדווח מדי שנה על כל המתנות שקיבלו, כולל במישור האישי, ועל מה שעשו בהן. צריך לחשוף את יומני הפגישות שלהם ואת רישומי שיחות הטלפון, תוך השמטת פרטים ביטחוניים לפי קני מידה שיקבעו השב"כ ומשרד מבקר המדינה, והשמטת נושאים אישיים על-פי קני מידה שיקבע משרד המבקר; היומנים המלאים, ללא המחיקות, יימסרו למבקר המדינה. צריך להבטיח שימור שוטף ומלא של כל המדיות האלקטרוניות ובראשן דוא"ל, מסרונים ותכתובות ווטסאפ, כך שיעמדו במידת הצורך לרשותו של כל גורם חקירה וגם יעברו כחוק לארכיון המדינה.

כל אלו צעדים פשוטים ביותר, שאינם דורשים עלות תקציבית ממשית או עלות כלשהי, ושלרובם יש כבר כיום בסיס חוקי ופסיקתי. אבל למה זה לא יקרה? כי דרושה לכך חקיקה – ותראו לי חבר כנסת אחד שבאמת יהיה מוכן להחיל על עצמו את הכללים המחמירים הללו. ולכן הפוליטיקאים ימשיכו בשלהם ואנחנו נמשיך לאבד את האמון בהם – שזה אולי הדבר הכי מסוכן לדמוקרטיה.