מי הריבון

התגברות בלי הפסקה

מי הריבון בישראל? תשאלו את ממשלת בג"ץ הדיקטטורית, שהיא בסופו של דבר החורצת גורלות פוליטיים, דתיים וחוקתיים ללא עוררין, ללא הכרעה דמוקרטית של העם שבחר בכנסת ישראל וּממשלתה.

בית המשפט העליון מלין על פיסקת ההתגברות שיוזמת הכנסת? והרי כחתול השומר היטב על השמנת שלו היא עושה זאת, מבית היוצר של אהרן ברק, בלי הפסקה, מבלי לקרוא לכך בשם זה, וּמערערת את סמכויותיהן של הרשויות הדמוקרטיות - המחוקקת והמבצעת.

כשומר סף חובתה הדמוקרטית של הכנסת היא לחוקק את פיסקת ההתגברות, לשֵם יצירת האיזון הנדרש במימשל, וַהֲשָבַת יסודות הדמוקרטיה הישראלית לאיתנם. כדי לבטל את חוקי בג"ץ עוקפי הכנסת, היא נאלצת ליזום מסלול חוק עוקף בג"ץ, וּבכך להחזיר את האוטונומיה המָסורְתית לִשְׁלוֹש הרשויות וּשמירת ההפרדה ביניהן. וּבא לציון גואל.

לא להשתקה

אי-אפשר להתעלם מהשינוי שחל ביהדות החרדית בנושא הטרדת נשים. בניגוד להשתקה בעבר, כיום רבנים יוצאים נגד המטרידים בגלוי קבל עם ותקשורת. הגישה היא: די לרבנים מתחזים, לא עוד לרב ג'קל וּמיסטר הייד!

וּמר(תרתי משמע!) ברלנד כמשל.

מי שכוּנה בעבר רב, התגלה כמטרידן סידרתי. רב העיר צפת, הרב שמואל אליהו (מי שיצא גם נגד מנהיג הכת עזרא שיינברג), קרא באומץ וּבנחישות לאסור על ברלנד, כמחלל קודש, את הדלקת המדורה במירון בל"ג בעומר לכבוד ההילולה לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. ולא עוד, רבים מחסידיו של האיש נטשו אותו לאור מעלליו, ואף הפעם הפגינו נגדו בהר.

כל אדם, וּבמיוחד רב, אינו נמדד לפי ההילה שהוא יוצר סביבו, אלא נדרש לעמוד במבחן המצוות וּלשמש דוגמה אישית. ניאוף והטרדה הם מהאיסורים החמורים בתורה הלכתית וּמוסרית, וּמי שמָעל בכך, מָעל בתורה, ואינו ראוי לשאת את התואר רב.

לעילוי נשמתה

אין ספק שמכְּתביה של תאיר ראדה ז"ל מצטיירת דמות של נערה יפה אינטליגנטית, דעתנית (כמו אִימה), מפותחת פיזית ורגשית וּבעלת כושר ביטוי מעולה. נערה שהיא סוג של מלכת הכיתה, שמושכת סביבה חֶברה כפרפרים אחַר צוּף הפרחים. תלמידה, ואולי סופרת מבטיחה, שנכון לה עתיד ורוד.

שירי אהבה שכתבה מאפיינים נערות בגילה, אך בעוצמת הביטוי והטוטליות שלהם דומה שהיא הקדימה את גילה. אולם נראֶה שהשירים מקבלים ממד טרגי בעקבות קִיצה המר, שבו נקטפו נעוריה היפים.

מי ינחם את כאבה של האם, שגם הזמן, ממרחק למעלה מעשור אינו מרַפא. אולי תוכל למצוא נקודות אור בהחייאת דמותה הססגונית ואישיותה העשירה של הבת המוכשרת שרצתה, כפי שהביעה ביומנה, להיות אדם טוב. וּמעל הכל תלווה את האם ואת הציבור עילוי נשמתה התמידית של תאיר, שבית הכנסת הנושא את שמה הוּקם לזיכרה, ושאביה הצליח לחנוך על ערש דווי טרם מותו.

וּלוואי שלא תדע עוד צער.