היום לפני 78 שנים פרסמה הממשלה הבריטית מסמך חדש - "הספר הלבן". להחלטה הבריטית הזו קדם המרד הערבי הגדול שהוכרז על-ידי המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. המרד הזה החל למעשה בשני אירועי דמים. הראשון פרעות יפו והשני פרעות טבריה.

ההתקפה הערבית ביפו ובנווה שלום, החלה בצהרי ה-1 במאי 1921 (מאורעות תרפ"א), בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה ושוק א-דיר. הערבים היו מצוידים בנשק קר כמו אלות, פגיונות ואבנים. לתוקפים הצטרפו שוטרים ערבים שירו על היהודים. במהלך האירוע הזה נרצח הסופר יוסף חיים ברנר.

האירוע השני, פוגרום דמים בטבריה (אירוע זה היה חמור ואלים עוד יותר, אולם אותו ניסו המוסדות היהודיים להסתיר בשל דבקותם בהבלגה הנואלת. אירוע הדמים האמור הועלם והוחבא שנים רבות מעיני הציבור היהודי). ימים ספורים לפני יום הכיפורים, ב-2 באוקטובר, 1938, כשנה לפני פריצתה של מלחמת העולם השנייה), מוצאי שבת, פרצו כשלוש מאות ערבים לתוך השכונות היהודיות בטבריה.

החידוש בפריצה זו היה בכך שקצינים נאצים, שנשלחו על-ידי ההנהגה הנאצית מברלין (בעקבות ההסכם שנחתם בין חאג' אמין אל-חוסייני להיטלר), אימנו את הפורעיםופיקדו בפועל על אחד משני הכוחות הערביים הפורצים (הכוח שפרץ לשכונת קריית שמואל).

הייתה זו הפעם הראשונה שגרמניה הנאצית בחנה את יכולותיה בהמרדת האוכלוסייה הערבית במזה"ת, כנגד הבריטים (פקודות בגרמנית נשמעו לאורך כל משך ההתקפה). האירוע השני אירע בעת ההפיכה בבגדד ושיסוי הערבים העירקים ביהודים - הפרהוד הידוע ב-1941. אלא שהפעם, פריצה זו זכתה בתגובה הולמת (אף כי מאוחרת). על במת ההיסטוריה היהודית בא"י הופיעה דמות חדשה, סרן (לימים גנרל) אורד וינגייט.

בספטמבר 1936 נתמנה וינגייט לתפקיד מודיעיני בכוחות המנדט הבריטיים בארץ ישראל, והוענקה לו דרגת סרן. כבר בראשית צעדיו בא"י, זכה בתמיכת מנהיגות היישוב במתחו ביקורת על המדיניות הבריטית בארץ ישראל וכאשר שיבח את יכולתם המיוחדת של היהודים בהפרחת השממה.

בעקבות ההתקוממות הערבית הקים וינגייט, באישורו של וייבל, מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון, את פלוגות הלילה המיוחדות (פל"מ). כוח מעורב של קצינים בריטים ונוטרים יהודים. המטה הראשי שלו היה בקיבוץ עין חרוד שבעמק יזרעאל, קרוב למעיין שלידו הקים גדעון התנכ"י - גיבורו של וינגייט - את מחנהו.

מסע נקמות

תוך חדשים מעטים הצליח הפל"מ להפסיק כמעט לחלוטין את ההתקפות הערביות בצפון. למעט הפוגרום בטבריה, שהפתיע גם אותו. וינגייט, שסבל עדיין מפצעיו הקשים, בשל התנגשות קודמת בדבורייה ביולי 1938, עת נפגע מכמה כדורים (וינגייט המשיך לפקד על אנשיו עד לניצחון - מעשה גבורה שבזכותו העניק לו הצבא הבריטי אחד מאותות ההצטיינות הגבוהים ביותר שלו - עיטור השירות המצטיין), יצא למסע נקמות בכפרים הערביים הסמוכים. בעקבות פעולת התגמול הזו שקטו הערבים בגליל בכל מהלך המרד.

אלא שהממשלה הבריטית בלונדון, מוטרדת כמובן מההתדרדרות מערכת היחסים באירופה, שאפה, שלא כווינגייט להרגיע את האיזור. הבריטים האמינו כי עליהם לעשות זאת בכל מחיר. לכן נכללו הפסקאות הבאות:

"לדעת הממשלה הבריטית, המושג "בית לאומי ליהודים", הכלול בהצהרת בלפור, אין כוונתו הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל נגד רצונה של האוכלוסייה הערבית בארץ. תפקידה של ממשלת המנדט להמשיך ולפתח את היישוב היהודי בארץ, כדי שיהווה מרכז רוחני ליהדות העולם. ואכן האוכלוסייה של הבית הלאומי גדלה בעשרים השנים האחרונות עד ל-450,000 נפש, המהווה כשליש מאוכלוסיית הארץ כולה. הממשלה הבריטית גם דוחה את טענת הערבים כאילו הובטחה להם הקמתה של מדינה ערבית בארץ-ישראל (הכוונה להתכתבות משנת 1915 בין סיר הנרי מקמהון, הנציב העליון הבריטי בקהיר, לבין השריף חוסיין לבית האשם ממכה) מאחר שהממשלה הבריטית לא תמשול בארץ ישראל לנצח. בכוונתה להבטיח שלטון עצמי בארץ ישראל, בו ישתתפו בממשלה שני העמים, הערבים והיהודים, תוך שמירה על האינטרסים של שני העמים. לפי "הספר הלבן":

"שאיפת ממשלת הוד מלכותו היא הקמת מדינה פלשתינית עצמאית תוך עשר שנים. מדינה זו תעמוד בקשרי אמנה עם הממלכה המאוחדת, שיהא בהם כדי לספק בעתיד, באופן המניח את הדעת, את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי הארצות".

הממשלה הבריטית גם דוחה את טענת הערבים כאילו הובטחה להם הקמתה של מדינה ערבית בארץ-ישראל (הכוונה להתכתבות משנת 1915 בין סיר הנרי מקמהון, הנציב העליון הבריטי בקהיר, לבין השריף חוסיין לבית האשם ממכה). לימים הסבירה הממשלה הבריטית פיסקה זו בכך שכוונתה הייתה להקמת מדינה האשמית בעבר הירדן בלבד, ועוד הסבירו כי במונח "מדינה פלשתינית" הכוונה לערבים וליהודים בו זמנית, ובלבד שמספר היהודים לא יהיה גבוה משליש ממספר הערבים הגרים בה. במסגרת המסמך הזה, נקבעו הגבלות חמורות גם על רכישת קרקעות על-ידי יהודים.

מבין שורותיו משתמע ניצחון ערבי מדיני מהותי ביותר. את ההישג הזה, אליו הגיעו הערבים, יש לייחס כאמור למרד הערבי הגדול, להסתה שליוותה אותו, ואשר קראה במפורש לרצח יהודים, ובמיוחד לעובדה כי הוא ריתק כוחות בריטיים גדולים על-מנת להותירו על "אש קטנה". לבל יתפרץ שוב.

אלא שהבריטים כשלו. הספר הלבן, אף שכלל פניית פרסה בריטית, משמעותית מאד, מבחינת האינטרסים הערביים בארץ, לא שכנע את ההנהגה הערבית לחדול משימוש באלימות כלפי היהודים. מאידך-גיסא, עובדה זו היא שגרמה להבנה בקרב ההנהגה היהודית, כי עליה לכונן כוח יהודי חזק, הן על-מנת לקדם את המאבק בבריטים ובעקרונות הספר הלבן, והן על-מנת להלחם בערבים.

אלא שאצל שכנינו, לאורך כל החיים ה"משותפים", מאונס, שוב ושוב נחזתה התופעה של העדפת הסכין ובקבוק התבערה (או העפיפונים), כדי לגבור על היהודים.

האם צפוי פרק נוסף במאבק שבין שני העמים? האם האלימות הערבית סופה להיכשל שוב, כפי שנכשלה כבר בעבר?