אמנות ופוליטיקה

מלחמת העולם הראשונה, בעיניים עכשוויות

תערוכה נודדת שהיגיעה אלינו מגרמניה והוצגה בכמה אתרים באירופה מעלה רשמים ואיזכורים ממלחמת העולם הראשונה, בעיניים עכשוויות.

100 שנה חלפו מאז מלחמת העולם הראשונה, 1918-2018, והשפעותיה עדיין חרותות בזיכרוננו ובהיסטוריה העקובה מדם של אירופה והמזרח התיכון. השפעתה ניכרת גם במלחמת העולם השנייה ולפי חלק האמנים המציגים כאן, היא מוצאת את ביטויה גם בקונפליקטים של ימים אלה. כמאה אמנים מאירופה ומישראל הוזמנו לתרום את חלקם לקונספט זה ובאולם צנוע כאן מוצגות מספר עבודות מרשימות בהקשרים שהן מציגות. האוצרים מדגישים כי חלק ממלחמת העולם הראשונה התרחש במזרח התיכון, ופלשתינה של אז עמדה בלב הקרבות. לורנס "איש ערב", כפי שהיה מכונה הקצין הבריטי תומס לורנס, שתמך בקבוצות מורדים ערבים בשלהי מלחמה זו, זכה לרומנטיזציה באמנות, בקולנוע ובספרות העולם, וגם כאן.

היטלר השווה את היהודים לעכברים, וכאן מוצגת יצירה של הפסלת דבורה סנגל המראה עכברים כבני אדם במצבים שונים, רובם אלימים ושותתי דם (צילם מישה נבראטה). צבי טולקובסקי הישראלי מתמקד במזרח התיכון, בפלשתינה, ומאייר את מוראות הקרבות כמו ספרי צביעה לילדים, אך הגולגלות והדם מסביב ממחישים שאין זה משחק ילדים.

בל שפיר (נולדה בגרמניה וחיה בישראל) מתייחסת למלחמה באמצעות מפת אפריקה שמצאה בשוק הפשפשים ומשמשת רקע לקולז'ים המבטאים קרבות, נדודים, שאיפה לדרור. עבודות נוספות שלה בנושא זה עשויות בקפידה מרבדים שונים המעשירים ומעמיקים את שדה הראיה.

אמנים אחרים מציגים צילומים ישנים מהמלחמה שעובדו עם נגיעות עכשוויות. באופן מלאכותי ומגויס מוצגת כאן עבודה המראה ציורים של נעלי נייקי בצבעים של הדגל הפלשתיני.

שכנים?

באולם הגדול בבית האמנים מוצגת תערוכה פוליטית מוצהרת בשם "שכנים, מבט על מקום וזהות של שתי אוכלוסיות שזו מולדתן", אוצרת: רביבה רגב. המגמתיות כאן בולטת. האוצרת והאמנים מנציחים את הצד השלילי של הקונפליקט, ללא מתן הבט חיובי ותקווה לאחרית טובה יותר.

כהגדרת האוצרת: "זוהי תערוכה העוסקת ברעיונות וזהות של מקום. התערוכה מציגה מבט ביקורתי על יחסי השכנות בין שני העמים יהודים וערבים במולדתם ישראל/פלשתין. מקום הטעון בניגודים, בקונפליקטים היסטוריים, בנרטיבים, בתפיסות אידאולוגיות ובשאיפות לאומיות. בתערוכה מוצגות עבודות המייצגות את הקונפליקט מאז שנות ה-70, בהקשרים תרבותיים ובהשפעות בין שני העמים".

כך, נוכל לראות כאן את הצילום המפורסם של ערביה ההולכת בצד חומה גבוהה המבדילה בין שתי האוכלוסיות. בצילום אחר - רועה צאן ערבי כפות וקשור עיניים כשהכבשים רועות סביבו, וטנק גדול מאחור - מראה המקבע את הפער בין שלוות הכבשים, למצבו העגום של הערבי, והמצב המלחמתי המאיים ברקע.

עבודה מרשימה ושונה לגמרי היא זו של האמנית שחקנית ראידה אדון, המעידה על עצמה שיש לה שתי זהויות שוות - ישראלית פלשתינית. אדון זכתה בתואר מלכת היופי במגזר הערבי בשנת 1992, והיא מספרת: " ניסיתי לפרוץ את הגטו הערבי, השתתפתי בתחרות 'הפנים של שנות ה-90', והרגשתי שהכל חסום. ישראל של שנות ה-90 המוקדמות לא הייתה פתוחה לקבל דוגמנית ערבייה. מודל היופי היה שיער בלונדיני, עור לבן, עיניים כחולות. היום יש קצת יותר פתיחות למראה אחר. כשהתחלתי לדגמן לא היו דוגמניות ערביות. כל הדלתות היו סגורות".

על ייחודה של אדון כאשה ישראלית פלשתינית יוצרת אומרת ד"ר רונה סלע שאצרה את תערוכתה במוז' תא בשנת 2014: "אדון היא חלק מהדור החדש, שבו לנשים יוצרות ואקטיביסטיות פלשתיניות יש מקום משמעותי ונוכחות בולטת, והיא לא חוששת לעסוק במקומן של נשים בחברה הערבית. היא לא פוחדת לערער על מוסכמות ונורמות מגדריות ועל כבלים של דת והיסטוריה ולפתח נושא זה לדיון".

בצילום המבוים שאדון מציגה כאן נראית בחורה בבגד אדום בולט (ראידה אדון) יושבת על כיסא גבוה בחדר שמרצפותיו המעוטרות במוטיבים אוריינטליים מעידות שהוא חדר של תושבים ערבים, בידה מספרים והיא מנסה לחתוך את צמתה הארוכה המשתלשלת לרצפה כחבל הקושר אותה. היא מביטה החוצה דרך החלון הפתוח. הדימוי פתוח לפרשנות אישית, והרושם שלי הוא שזהו דמוי לבחורה ערביה המנסה להשתחרר מהכבלים ולצאת לעולם החופשי. אין פה הגבלה של הצד השני, הישראלי, שאגב מקבל אותה בזרועות פתוחות ונותן לה תפקידים משמעותיים בתיאטרון ובאמנות הישראלית, אלא של החינוך והתרבות ממנו היא באה.

שחרור האישה הדרוזית

וכאילו כהמשך תמטי, בחדר אחר מציגה היאם מוסטפא (אוצר: אריה ברקוביץ), אמנית דרוזית מדלית אל כרמל, את מצבן העגום של הנשים הדרוזיות המסורתיות: ללא פנים בכלל, מחוקות, או מוסתרות מאחורי צעיף. אין להן זהות וקולן לא נשמע. הן מצוירות אצלה תמיד מאחור, כמפנות גב לקידמה. לדבריה: "כאישה דרוזית, אני מנסה להעביר תחושותיה של אישה שחיה בחברה סגורה, חברה שמקדשת את האישה, לכן היא מנסה לגונן עליה בזה שהיא מבודדת אותה מכל מה שמתרחש בעולם סביבה".

עבודותיה מתאפיינות בגוון מונוכרומי אפור שחור, כאילו אין בנמצא גווני פסטל, אדום או כחול, להביע שמחה ותקווה. מעניין כי רק לאחרונה ראינו מציאות שונה לחלוטין שהעלתה במוזאון תל אביב הציירת הדרוזית המחוננת פאטמה שאנן (1986, נולדה וגדלה בכפר הדרוזי ג'וליס), זוכת הפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית 2016.

אמנם, שאנן היא "מקרה מיוחד": בשנה השנייה ללימודיה במכללה לאמנות היא התחתנה, המשיכה ללמוד, התגרשה והמשיכה בלימודיה. היא חיה ויוצרת בתל אביב. "בעזרת האמנות חוללתי שינוי מהותי בחיים שלי. לא יכולתי לצייר כשאני חיה ומתנהגת אחרת ממה שאני מציגה. בעזרת האמנות אני מעלה דיון תרבותי במטרה להגיע לשינוי חברתי", אמרה. השטיח, המוערך כל כך בחברה הדרוזית, סמל למשפחתיות ולכניעת האישה, יוצא אצלה החוצה, למרחב. זהו אייקון מרכזי בתערוכתה וביטוי למסעה החתרני של האישה בדרכה לעצמאות. הצבעוניות השולטת בעבודותיה מביעה תקווה ושמחת חיים.

[סוף שבוע הארץ]

ראידה אדון הייתה דוגמנית ונזירה, ואת שתיהן אפשר למצוא באמנות שלה

ראידה אדון היא שחקנית וגם ציירת ואמנית וידאו ומיצג פוליטית. היא פלשתינית וגם ישראלית. היא הייתה מלכת היופי של המגזר הערבי וגם חיה כנזירה שנה וחצי. מתוך חוסר השייכות הבסיסית של חייה היא יוצרת אמנות בועטת ושומרת על שמחת חיים. גם עכשיו, כשהכל מסביב מייאש.