מרדכי נאור נולד בשנת 1934 בתל אביב. לאחר סיום לימודיו התגייס לנח"ל ונמנה עם מקימי קיבוץ "נחל עוז", בו נשאר לאחר סיום שירותו הצבאי, מ-1953 עד 1956, ובו אף התחתן עם אשתו לאה. בסוף 1956, עזב את הקיבוץ והחל לעבוד ככתב בעיתונות. בשנת 1958, היה נאור לסגן העורך של "במחנה נח"ל".

באותה שנה זכה באופן חלקי בפרס עמוס לב על כתבה שתיארה את קיבוצו, נחל עוז. בשנת 1961 החל ללמוד בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים, ממנה קיבל תואר ראשון במדע המדינה וסוציולוגיה בשנת 1964. הוא המשיך ללמוד לתואר שני בירושלים, ואת התואר השני במדע המדינה קיבל ב-1970. ביוני 1974 נתמנה למפקד גלי צה"ל.

במהלך מלחמת יום הכיפורים עברה התחנה עליה פיקד לשדר מסביב לשעון, ונאור נאבק לאחר כניסתו לתפקיד להמשיך מתכונת שידורים זו. במהלך כהונתו יזם חידושים כמו שימוש ב"טלפון האדום" לקבלת ידיעות מהמאזינים ו"האוניברסיטה המשודרת". ביוני 1978 סיים את תפקידו בגלי צה"ל, ועבר להיות העורך הראשי של ההוצאה לאור של משרד הביטחון.

נאור קיבל תואר דוקטור במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב. מלבד היותו מרצה להיסטוריה, מרבה נאור בכתיבת ספרים פופולריים בתולדות ארץ-ישראל. נאור היה שותף במשך שנים לזאב ענר בתוכנית הרדיו "מחפשים את המטמון", שבה התוודעו המאזינים דרך שעשוע וכתב חידה לפרקים בתולדות ארץ-ישראל.

נאור הוא חוקר וסופר פורה, ובספרייה הלאומית בירושלים אצורים כ-200 כותרים משלו: ספרים שכתב, ספרים שהיה שותף לכתיבתם, ספרים שערך, קטלוגים לתערוכות, וכן רומן אחד וכמה ספרי סיפורים לבני הנעורים. הנה כמה מהפרסים החשובים בהם זכה: פרס חיפה, 1990;פרס סוקולוב על מפעל חיים בתחום העיתונות הכתובה, 2002; פרס הרצל, 2006; פרס בן-גוריון, 2007; פרס נשיא המדינה על-שם זלמן שזר, 2012; פרס יצחק שדה (ציון מיוחד), 2013.

בעקבות ספרו של נאור, "כאלה היינו" נעקוב אחר תקופת ההיאחזות שלהם בנח"ל עוז (70 יום) בין 7 ביולי עד 16 בספטמבר 1953. בשלהי ספטמבר נחגג ברוב עם "האיזרוח" של נח"ל עוז והנח"לאים עברו לתקופת של"ת, ככאלה שבעתיד יצטרפו לקיבוץ הנמצא 400 מטר מגבול הרצועה.

כזכור, ההיאחזות "נח"לאים מול עזה" הוקמה כבר ב-26 ביולי 1951 (על קרקעות קיבוץ בארות יצחק הישן) ומטרת ההקמה הייתה בעיקרה עיבוי גבולות הדרום באמצעות יישובים חקלאיים וכן בהקמת צורת התיישבות חדשה (יישוב צבאי-חקלאי), אשר יקרא "היאחזות", בה יקלטו "חיילים בודדים" (שלא כגרעינים התנועתיים שהשלימו יישובים וותיקים) שישרתו כחיילים בהיאחזות ולאחר שחרורם יקימו במקום קיבוץ לכל דבר. מפקדם של "פלוגת הבודדים" הראשונה היה דני מט והוא שהציבם על גבעה חשופה מול עזה.

ב-25 ביולי 1951 נערך טקס העלייה על הקרקע של ההיאחזות הראשונה של הנח"ל מול עזה. השתתפו באירוע אלוף פיקוד הדרום משה דיין, מג"ד 904, ואברהם הרצפלד מהמרכז החקלאי שלא החמיץ שום עלייה על הקרקע גם של יישוב חקלאי בלתי מוגדר וידוע - "היאחזות".

משה דיין בברכתו חיבר בין העבר (מאבקו של שמשון בפלישתים) להווה באזור זה, הנח"לאים שעתידים להגן על הגבול מפני העזתים: "אין בתוכנו כיום שמשונים, אך מוטל עליכם לשאת את שערי עזה. לא רק בורה פיזית דרושה לשם כך, קודם כל רמה מוסרית, רצון והתמדה - ואת אלה עליכם לגלות בעצמכם".

בעת הטקס עברו הנח"לאים לפני הבמה והצדיעו לאורחי הכבוד שהם חובשים קסדות ונושאים את נשקם ומדיהם וחלק אחר עבר לפני הבמה, נח"לאים לבושים בגדי עבודה, כובעי טמבל לראשם, ובידיהם כלי עבודה, סוג של שילוב של מגל וחרב (סמל הנח"ל) משנת 1951.

חיי החולין שהמתינו למחרת עבור הנח"לאים כללו סופות חול תמידיות שחדרו לאהל ולעור; מתיחות ביטחונית תמידית עקב חדירת מסתננים ופדיון בחסות הצבא המצרי; שיגרת אימוני נשק בשעות שלאחר העבודה וניסיון לקיים חיי חברה תוססים. למזלם של הצעירים התנדבו חקלאים מקיבוצי וותיקים בצפון והיו "למדריכים חקלאיים" בהיאחזות.

הבולט בהם איש תל-יוסף יוסף פלומין. עובדה שלאחר שנתיים כבר היו סביב להיאחזות 8,000 דונם פלחה מעובדים, מאות דונם גן-ירק (הבצל המפורסם), וענפי בעלי חיים בתחילתם. הונח קו מים מכביש בארי ואפשר לנח"לאים להרחיב את לוח הגידולים. החבורה של נאור, שהורגלה לירוק בצפון הארץ, סבלה מהצהוב המדברי שהיה לנוף חייהם בהיאחזות וקולות המואזין ממסגד עזה תרמו אף הם לתחושת הבדידות והניכור.

ביישוב הוחל כבר בבניית הבתים הראשונים ואילו הנח"לאים שוכנו באוהלים בשולי המחנה. בימים עבדו בשדות הבצל שהיה למוצר מבוקש של ישראל בקיץ 1953 ובלילות שמרו ויצאו למארבים ופטרולים. נאור זכר את פגישתו הראשונה עם לאה (לימים אשתו) עת הציע לה ולחבר אחר שליווה אותה להסיעם בעגלה רתומה לפרדה. לימים נישא ללאה נאור, סופרת הילדים והפזמונאית המפורסמת.

נאור ניסה לחדש את מסורת הגרעין ולהוציא עלון בהיאחזות. הכותרת שנתן הייתה "התנועה המאוחדת - משק נחל עוז". הכותרת הרגיזה את המ"פ שראה בה ביטוי פוליטי והחליט להטיל צנזורה על העלון. ההכשרה דנה בנושא והוחלט להפסיק להוציא עלון עד שיסתיים "השלטון הצבאי במקום". עם זאת זכה נאור בתפקיד הספק - נהג המשאית של ההיאחזות שאפשר לו לצאת כל בוקר לבאר-שבע ולעבור בחנויות שם העמיס אספקה וציוד מהחנויות עבור ההיאחזות.

כך הובא גם קרח להיאחזות שקרוב לחציו נמס בדרך מהחום. נאור הכיר באמצעות התפקיד את הגופים השונים שעמדו מאחורי ההיאחזות ואת בעלי החנויות בבאר-שבע ואף זכה "לצ'ופר" נוסח שלגון בסוף היום. ראוי לזכור שבמקום ישבה פלוגת חרמ"ש בפיקודו של משה בריל לימים אלוף בצה"ל. פלוגת החרמ"ש שילבה עבודה ואימונים על-פי חוק הביטחון 1949 ברוח חזונו של בן-גוריון.

מנחם קויפמן, קצין היאחזויות של הנח"ל כתב ב-28 באוגוסט 1956, מסמך שסיכם את מצב הגרעין בהיאחזות נחל עוז: "...בעבודה, התלהבות נמשכת וחברי הגרעין עושים מאמצים גדולים מאוד...בענפי המשק - אין לחברי הגרעין הבנה רבה ובלי הדרכה יסודית לא תהיה התקדמות. אין אפשרות שחיילים ובד"א יהיו מדריכים חקלאיים במקום כי חברי הגרעין לא יישמעו להוראותיהם... ההדרכה חייבת להיעשות על-ידי חברים וותיקים, שיש סיכוי שישמעו להם

...ביטחון - עתה אין בעיות ביטחון שוטפות באזור ודבר זה משרה הרגשת ביטחון לא מוצדקת על חברי הגרעין. הם אינם חשים את עזה קרובה. קרה מקרה שנתקלו בערבים והיו חילופי יריות... משק - התרשמתי טוב מהפעולות המשקיות... החלו בהקמת בנייני בטון במקום... נראה לי שצריך למסור בקרוב את ההיאחזות לגרעין, ונראה לי שיש צורך להפנות תשומת לב התנועה שהגרעין קשור עמה לעבודה, שרק הדרכה מקצועית ממושכת תבטיח שההתחלה שחיילי פיקוד הנח"ל יצרו בנחל עוז, תתפתח בצורה מניחה את הדעת".

מהמסמך עלה כי הצבא הבין כי אין אפשרות לקיים יותר את ההיאחזות בצורתה המקורית ויש להפכה לקיבוץ לכל דבר באחריות התנועה הפוליטית לה שייך הגרעין. באמצע בספטמבר 1953 הודיעו מהצבא לאיחוד הקיבוצים והקבוצות, למחלקה להתיישבות של הסוכנות, למפקד פיקוד הנח"ל ולהיאחזות נחל עוז כי "הננו שמחים להודיעכם שהחל מה-16 בספטמבר 1953 היאחזות נחלאים א', - נחל עוז נהפכת ליישוב קבע וצה"ל יפסיק להחזיק בה כהיאחזות".

כבר מתחילת ספטמבר החלו ההכנות ל"חג העלייה על הקרקע" כלומר, אזרוח ניר עוז. לכל הגורמים היה חשוב בהצלחת החג שסימל עבור התנועה המאוחדת, איחוד הקיבוצים והקבוצות ופיקוד הנח"ל את ההצלחה וההצדקה בהקמת ההיאחזויות שכה רבות בוקרו על-ידי הימין כבזבוז זמן וכסף.

מקהלה החלה להתארגן, להקת הריקודים של הגרעין החלה בהכנת המופע שלה ונכתב מחזה רומנטי, ברוח "הציפור הכחולה". הנח"ל שיגר קבוצה של "תרבותניקים" כדי להרים את החג והיא כללה את גדעון שמר כבמאי, חיילת בשם נעמי ספיר ואחרים. נעמי (לימים נעמי שמר) הייתה בוגרת מחברי הגרעין, כבת 23, משום התארכות לימודי המוזיקה שלה.

היא, לפי תאורו של נאור, הייתה צחקנית חסרת תקנה. לא פעם הוענשה ונשלחה על-ידי הפיקוד למקומות מרוחקים כמו למשל שדה-בוקר. נעמי העבידה את המקהלה עד שהוציאה ממנה מופע שירי בעל רמה ובה בעת פרח הרומן בינה לבין גדעון שמר. נעמי שהתה במקום 10 ימים, השאירה לנחל עוז שיר מפרי עטה (מילים ולחן) שכונה "הורה נחל-עוז" והיה השיר הראשון שלה שנכתב מחוץ לביתה, קבוצת כינרת:

"עוזו אחים/שלבו רעי ידיים במחול/ ותנו הזמר חי זעיר/ הי - // עורו אחים הרימו קול,/ כך פורץ השיר/ מול עזה העיר// יחד, קדימה, הרגל תעוז הלב יעלוז, ב - / הורה נח"ל מחודשת, שיר של מרץ, הורה נח"ל עוז.//

העיתונות שלחה מראיינים שישלחו כתבה על המקום ועל החג. כך תיאר את המקום ואנשיו כתב עיתון הארץ ברשימה תחת הכותרת: "ענוות טירונים" סיפר כי החיילים שהפכו היום לאזרחים מבקשים ללמוד היטב את עבודת האדמה, את סוד הפעלת הכלים המכניים החדשים ובעיקר אין להם דרישות או טענות משום גוף ציבורי, פרטי או צבאי - אצלם ניתן עדיין לחוש מהי רוח התנדבות אמתית.

בשלהי ספטמבר הגיעו ההכנות לטקס לשיאן. נשלחו הזמנות מהודרות בחתימת "קבוצת נחל-עוז", הבונים-התנועה המאוחדת, איחוד הקבוצות והקיבוצים. על ההזמנה הופיעו סמלי הנח"ל וסמל התנועה המאוחדת ונתלתה סיסמה גדולה בחצר: "מהיאחזות ליישוב קבע - מנחלאים לנחל-עוז".

המארגנים ציפו כי התנועה המאוחדת תביא יותר מ-400 מחניכיה שלא לדבר על קיבוצי ויישובי הסביבה. בין המברכים היו כל הגופים שהקימו וביססו את ההיאחזות עד היותה לקיבוץ - הנח"ל, ראשי חבר הקבוצות, ראשי ההסתדרות, מחלקת ההתיישבות של הסוכנות ונציגי התנועה המאוחדת. בערב הוצג המופע המרכזי בפני למעלה מ-1,500 צופים שגדעון שמר ונעמי ספיר עומדים מאחור ומעודדים את המופיעים.

המופע נמשך עד השעות הקטנות של הלילה. למחרת שקמו "הקיבוצניקים החדשים" הם לא ראו את חמשת האמנים (התרבותניקים) שנשלחו מטעם פיקוד הנח"ל. הם עזבו כבר לפנות בוקר למרכז הארץ. אבל, נעמי ספיר הותירה פתק מחורז על לוח המודעות בחדר האוכל של ניר-עוז וראוי שנצטט אותו:

"שירה של חג עודה פועמת - / וכבר הרחק מכאן נחפוז:/ שנית ננוד ונעלמה/ תמיד - לחול, לשיר, למחוז.// שירה של חג תשקוט. אתם/ באת תמשיכו לאחוז/ תשובו לגדל בצלכם/ עם תות, אספסת ואגוז.// על כן רוב טוב נרחש לכם./ וזו ברכתשלום נחרוז:// שלום מסימה ואברמ'ל/ ממיכה, נעמי/גדעון שמר,/ שלום מפרחחי בוהמה/ לפרחחיך,/ נחל עוז.//

כזכור, עד שלהי שנות השישים נפלו 4 חברים מהקיבוץ כתוצאה מההפגזות מכיוון הרצועה ומההתקפות של הפדאיונים. בתודעת הציבור זכור במיוחד רצח רועי רוטברג (המא"ז) ששמר על שדות הקיבוץ רכוב על סוסו והתוקפים הערבים התעללו בגופו. משה דיין נשא אז מספד שנותר חרוט בלב בני הדור. בין האישים שחיו תקופות שונות בקיבוץ כחברים גם כמה שמות ידועים כמו בייגה שוחט, אברהם כץ-עוז, יצחק לבני, ד"ר מרדכי נאור, חנוך גויטפרוינד, אפרים יער, איתן ברגלס, אורי מרינוב ולאה נאור.

לשאלה האם הפיכת ההיאחזות של הנח"ל לקיבוץ שירתה את מטרותיה של המדינה באותו עת או שראוי היה להמשיך ולהחזיק בנקודה כהיאחזות - דומה כי התשובה היא אכן ראוי וחשוב. בעת שהמקום שימש "כתחנת רכבת" ליחידות שבאו והלכו לא היה מספיק זמן להקדיש לביטחון השוטף ולביסוס המקום ואילו לאחר שהפכה ההיאחזות לקיבוץ הזדהו הצעירים עם המקום, עם השדות והמבנים, פיתחו את המקום ואת התשתיות והפכו לעמדה בולמת כנגד מסתננים ותוקפים שבאו מעזה בהנחה שהנחלאים לשעבר מגנים על הבית והגנה זו הייתה יעילה יותר, מקצועית יותר ואמינה יותר.