המשבר הפוליטי בבריטניה סביב הברקזיט יצר מתחים חסרי תקדים בתוך משפחות ובין ידידים. בחברה תרבותית מקובל שאנשים בעלי דעות שונות יכולים להיפגש בלא להתעמת. קחו לדוגמה את "מועדון האחר" שהקימו וינסטון צ'רצ'יל ופ"א סמית בשנת 1911: הם קבעו שכללי המועדון וההתנהגות בו לא יושפעו בשום צורה שהיא מפוליטיקה מפלגתית – מזכיר העיתונאי וההיסטוריון הנודע מקס הסטינגז במאמר בטיימס.

ואולם, כאשר התחולל בשנים 1914-1912 משבר בשאלת אירלנד, הגיעה החברה הבריטית למצב הקרוב ביותר לזה הנוכחי. מרגוט אסקווית', רעייתו של ראש הממשלה הליברלי הרברט אסקווית', שלחה לידידם השמרן, לורד ג'ורג' קרזון, תלונה על כך שלא הוזמנו לנשף הקיץ שערך. קרזון ענה בקור מקפיא, כי לא יעלה על הדעת שבני הזוג יתקבלו בביתו בשעה זו, לנוכח מדיניות הממשלה בנושא אירלנד.

הנושא השנוי כיום במחלוקת הוא פחות חשוב רק משום שבריטניה היא הרבה פחות חשובה מאשר לפני 100 שנה, סבור הסטינגז. אבל מבחינת מי שמתגורר בממלכה הוא נראה כה חשוב, עד כי גם בפגישה עם ידידים יצוץ הנושא עד מהרה. החיים החברתיים הרבה פחות לחוצים כאשר מדובר בבעלי דעה דומה. הפוליטיקאי הוותיק מייקל הזלטיין טוען, שמתנגדי הברקזיט צריכים לנצל כל הזדמנות כדי לשנות את דעתם של תומכיו. זה יכול לעבוד מבחינתו בשל הכבוד שרוחשים לו אורחיו – מגיב הסטינגז – אך לא לבני אדם מן היישוב. הפילוג כה קשה, עד שאיש משני הצדדים לא יסכים להודות שטעה.

באזור הכפר בו חיים הסטינגז ורעייתו, הוא ממשיך, יש לא-מעט אנשים המסתכלים על תומכי הברקזיט כמו אלים, המצילים את בריטניה ממלתעותיהם של מי שמתגוררים מעבר לתעלה. הוא לא יכול להעלות על דעתו טיעונים שיגרמו להם לחשוב אחרת. לדעתם, שווה לשלם כמעט כל מחיר – פשוטו כמשמעו – כדי להימלט מעול בריסל. הסכנה של אובדן הכנסה שנתית בסך 1,000 ליש"ט – מחיר הברקזיט המינימלי הממוצע הצפוי לכל משפחה בבריטניה – אינה מטרידה אותם.

הסטינגז סבור, שהוא אינו היחיד ששנתו נודדת בשל הדאגה מן הצפוי. למרות שהוא וחבריו אינם פוליטיקאים, בני האדם בכללם הם חיות פוליטיות, וכיום אי-אפשר לבלות סתם ערב עם חברים בלי שנושא הברקזיט יצוף. אולי הקשרים הישנים יוכלו להתחדש אחרי שהפרידה מאירופה תתבצע – אך הסטינגז מטיל זאת בספק, כי ההשלכות הפוליטיות והכלכליות של הצעד יורגשו ללא מגבלת זמן. הוא אינו אוהב לבצע השוואות היסטוריות מלדורמטיות, אך בזכרונו עולות שוב ושוב מילים שנכתבו ביולי 1643, בעיצומה של מלחמת האזרחים האנגלית. סר ויליאם וואלר כתב לידידו-יריבו סר רלף הופטון:

"אין ספק שחיבתי אליך כל כך אינה ניתנת לשינוי, עד שהעוינות לכשעצמה אינה יכולה להפר את ידידותי האישית כלפיך, אבל אני חייב להיות נאמן למטרות שאני משרת... כאשר מצפוני מעורב, כל המחויבויות האחרות נעלמות... האל הגדול, הבוחן כליות ולב, יודע באיזה עצב אני יוצא לשירות זה, ועד כמה אני שונא מלחמה בלא אויב... שנינו נמצאים על הבמה וחייבים למלא את התפקידים שהוטלו עלינו בטרגדיה הזאת".

המשבר הניצב כיום בפני בריטניה איננו כולל שפיכות דמים, ורוב הבריטים הם צופים ולא שחקנים. שכן שאל בתמיהה את הסטינגז: למה אכפת לך כל כך? תשובתו הייתה: בהחלט ייתכן שנפסיד בקרב, אבל אנחנו רוצים שלילדינו ולנכדינו לעולם לא תהיה סיבה לומר שברחנו מהתמודדות עם דרך שמבטיחה רק תסכול לאומי, בדידות והתרוששות.