לחלום אין עדים. כל שיודעים על-אודותיו הוא מה שהחולם מספר עליו. כל מה שאדם מספר על התרחשות, בשפתו, בלשונו על-פי זיכרונו, מעצב את האירוע מחדש, משנה אותו, ועל כן, מכל מקום, חלום הוא מה שהחולם מספר, ומה שהחולם מספר הוא לעולם לא בדיוק מה שהיה. התלמוד במסכת ברכות דף נ"ה, עמוד ב' אכן אומר כי "כל החלומות הולכים אחר הפה", ואפשר היה לכאורה לסמוך על קביעה זאת כאומרת שחלום - גם אם חלמו אותו - למן הרגע שמספרים אותו, הוא הולך אחר הפה ולא אחר מה שאולי נחלם.

אבל לא לאמת שאינה ניתנת להזמה מתכוון התלמוד. הוא מדבר בזקן אחד, בנאה שמו, שכמוהו כרוב הבריות, ראה בחלומות מסרים מוצפנים הנשלחים אליו מעולמות שמחוץ להשגתו, הטורדים מנוחתם של החרדים שמא מבשרים אותם על רעה שהן יכולים לסכור בעדה מהתרגש אילו ידעו מה היא ומתי היא מחשבת לבא. לכך הם הולכים אצל מומחים חכמים, או קוסמים, היודעים לפענח את הקודים המסתוריים ומשלמים להם שכר פתרון חלומות. רב בנאה זה היה סקפטי. הוא מספר, "עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים אחר הפה". מי שרוצה, יבין כי הזקן בנאה מעיד כי נוכח לדעת שיש ביד פותרי החלומות לקבוע מה הם החלומות. הפתרון הוא החלום. חלום בלא פותר הבקיא במלאכתו הוא בחינת "...וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ" (זכריה י', ב'), אין פשר ולא מסר. אם יש יותר מפותר אחד, יש יותר ממסר אחד, ואין מסר מכחיש את רעהו, ואין פשר גובר על פשר. הוא הולך אחר פיו של הפותר. כל פותר.

אמרנו למעלה אחר פיו של החולם, הזקן בנאה אומר אחר פיו של פותר החלומות. ההבדל גדול. אם אחר פיו של החולם, תלוי גורלו של החלום ברצונו של החולם לספר אותו. לא סיפר - שווא דיבר. חינם נחלם. מכל בחינה, בחינת ההבנה העממית את תופעת החלום, או המדעית פסיכולוגית, או פסיכואנליטית, או נוירולוגית, אדם חולם חלומות אין מספר. גם חכמים וגם אנשי המחקר המדעי אומרים על כך בלשון שונה דבר אחד. החלום, אף על-פי שאיננו יודעים עליו אלא שהוא צורך 'בריות גופא' או בריאות הנפש, מקיים את האדם. חכמים אומרים "כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע" (ברכות י"ד, א') והפרשנות המקובלת היא שאדם שאינו עושה חשבון נפשו ביום, עושים עמו החלומות את חשבון הנפש ומשחררים אותו מתחושות אשמה מדכאת, ואם עוברים עליו שבעה ימים בלא חשבון נפש, הוא רע, או אין לו מלכתחילה ייסורי מצפון, וכבר אמרו "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). מי שאין לו מצפון חוטא ואינו מייסר עצמו על שהוא סוטה מדרך הישר, וגם חלומות אינם מייסרים אותו - הוא רשע. אם ימות בחטאו או יימק בעוונו, אין הבדל. מי שאינו חולם כסדר, מסכן נפשו.

אנשי המחקר והמדע העוקבים אחר תופעת החלומות אומרים דברים דומים. המחקר מצביע על כך שאדם ממוצע חולם בין שלושה לחמישה חלומות ללילה. אילו היה כל כולם בא עם כל חלומותיו לפותרי חלומות, לא היו עשרם וארבעה פותרים בעיר אלא אלפים. אבל הוא לא בא. חלום, אף על-פי שאיוב אומר עליו "כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאֻהוּ וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה" (איוב כ', ח') נמשך זמן מרובה יחסית, בין שתיים לעשרים דקות. הבריות המספרות בשם זקני הדור כי בטרם יחזיר אדם נשמתו לבוראו נראים לו בהרף עין אחד כל שעבר עליו בחייו, היא מסורת חוצה ימים ועמים. איש לא היה מעולם בארץ להעיד מה חווה רגע לפני מותו.

"כַּחֲלוֹם יָעוּף ולֹא יִמְצָאֻהוּ" מעיד כנראה כי אדם חולם חלום סוער מלא אירועים מרתקים, מקיץ, ובטרם יידע להתחיל לספר כבר נשכח הכל, כאילו עף לא החלום וחרף ניסיונות לצוד אותו שוב, 'לֹא יִמְצָאֻהוּ'. חידה היא. מאישוניו של חולם רואים החוקרים כי העיניים עוקבות אחר המתרחש בחלום. רוב החלומות מתרחשים בשלב השני הקרוי REM ראשי תיבות של rapid eye movement. לא כולם. יש אסכולה אומרת כי בחלומות מעלה התודעה זיכרונות שהודחקו, יצרים שהאיש המוסרי הער חסם אותם מהשתלט על מעשיו, ואלמלא היה משתחרר מהם בחלום לא היה נרגע ולא היה יודע על מה ומאבד שליטה על מה שהדחיק. כמעט כמאמר חכמים.

זיהוי היורש

יש אומרים כי החלומות אינם בהכרח מעולם הזיכרונות אלא מסרים המפנים תשומת ליבו של האדם לבעיות הצריכות פתרון, לא יצרים אפלים מודחקים אלא קרוב למה שאמרו חז"ל, "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (ברכות נ"ה,ב') על-פי מה שלמדו מן הפסוק כ"ט בפרק ב' שבספר דניאל "אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל-מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה-דִי לֶהֱוֵא", כלומר אתה המלך הרהוריך על משכבך בלילות על מי יבא אחריך לרשת אותך - בעודך ער - משלימים עצמם בחלומך. על-פי תובנה זאת, תובע החלום להתייחס לעניין זיהוי היורש, כדי למנוע כל תקלה המקדימה ירושה.

די באלה כדי לקבוע שלא כל החלומות אדם מספר. לא על-פי מה שהבינו חכמי ישראל בחלומות ולא על-פי מה שמורים חוקרים. על-פי חכמי ישראל הרואים בחלום תשלום חשבון נפש - חשבון נפש הוא אינטימי, אינו נושא לשיחה תדירה אפילו לא עם פותרי חלומות. על-פי חכמי רפואת הנפש, יצרים כמוסים - אין אדם משתף בהם זולתו, הרהורי יום הם בין האדם לבין עצמו גם אם הם שבים להטריד אותו בחלומו. לכן חלומות שאדם מספר הם אלה שיש לו עניין לספר אותם, שהוא מספר כדי לומר דבר ולה עצים אותו, אם מפני שהוא מבקש ליצור רושם באזני שומעיו כי בא לו מלאך והודיעו דבר וכל האחריות על מה שיכול להתפרש מן החלום היא או על המלאך או על החלום שיש לו ממשלה משלו על האדם, או על הפותר, או מפני שהוא עצמו רוצה להיות הפותר של חלומו הוא באמצעות הדרך בה הוא בוחר לספר אותו.

כשהכתוב בבראשית ל"ז, ה' אומר, "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו" הוא אומר שמתוך חלומות הרבה מדי לילה, שחלם יוסף ככל אדם שאינו רשע וחולם בשפע, הנה חלום אחד שהוא מבקש לספר לאחיו, שיש לו עניין להביא לידיעתם, שהוא מבקש להשיב להם דרכו של שהם מדירים אותו, על שהם רואים בו נשוא מופרך של אהבת אביהם. הוא מספר כי לספר זה נשק של חלשים במלחמה בה לחמוש בדברים הניתנים לבחינה אין סיכוי. רק הוא מעיד. "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (שם, ז'). רק הוא היה בתוך השדה עמהם, אבל הם לא היו עמדו. הם לא יכולים להכחיש אותו, לא חייבים להאמין לו מכל וכל, ועל כן אפילו הוא דובר אמת בלבבו, היוצא מפיו הוא איום. "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו" (שם,ח'). הרמב"ן על אתר מפרש, "שהיו שונאים אותו על החלומות, וגם על הסיפור שהוא מספר אותו להם כמהלל". אילו אכן סיפר המלאך כי יבא יום והוא ימלוך על אחיו - ושתק, היו מאמינים לדבר- לו ידעו. עכשיו שסיפר, גם אם המלאך הראה לו אלומות משתחוות לאלומתו, מה שהוא אומר להם הוא שהוא, יוסף, זומם להתמלך, כי יום יבא ויקום, מפני שהוא יביא את היום, אם אך יוכל. המהר"ל מפרג, בפירושו 'גור אריה' אומר כהנה, ומצטט מה שכביכול האחים אמרו לאח הצעיר, "מאחר שאתה מספר החלום הזה אתה חושב למלוך". הם לא יאסרו מלחמה על המלאך הדובר ביוסף. הם יאסרו מלחמה על יוסף כי בחר לדבר. והוא מדבר, כי אסר עליהם מלחמה.

הוא בוחר על כן לספר עוד חלום האומר בדימוי יצירתי אחר מה שהדימוי היצירתי הראשון - אלומות משתחוות לאלומה - אמר. "הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר" (שם,י'-י"א).

בסיפור השני הזה, יוסף משתף גם את אביו. האחים מאשימים את אביו כי אהב את יוסף על פניהם. בא יוסף ומאשים את אביו כי לא מנע מהם להדיר אותו, כי לא כפה עליהם לראות ביוסף אח שווה להם, במעמד, בזכויות. יעקב שומע. בוחר להתעלם ממה שעולה מתחושות עלבון בנו כלפיו. חושש יותר למה ששומעים בניו מחלום בן אשתו המנוחה, האהובה. הוא פותר את החלום כאילו השמש והירח הם 'אֲנִי וְאִמְּך'. אבל "כשם שאי-אפשר באמך שכבר מתה, כלומר כשם שבטל החלום בזה, כך בטל כולו" (רד"ק). לא שיש בחלום דברים בטלים, אלא החלום כולו בטל. כך הוא מגונן על יוסף מפני תרעומת אחיו. אם אין משמע לרחל שתבוא להשתחוות, אין משמע לבנים שיבואו לעשות כן. הכל הזייה, הנער עודנו ילד, חי בעולמות מדומים.

חידות ותמונות

לא עזר. "וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו" חרף מה שאמר להם יעקב. לא קנאה בחינת למה לך ולא לנו, אלא קנאה בחינת "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם..." (במדבר כ"ה, י"א), 'וַיְקַנְאוּ' משמע היו נכונים לסלקו מן העולם. "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר", הבין כי אהבתו את יוסף קלקלה את השורה, ומיד לאחר מכן הוא שולח את יוסף לראות שלום אחיו הרועים את הצאן בשכם מתוך תקווה כי תיווצר קרבה בין האחים לבין הנער המנודה. איזו אירוניה. שם נחתך גורלו של יוסף להמית בבור בשנאה התהומית שעוררו לא החלומות שבחר יוסף מכל חלומותיו לספר, אלא בעיקר, ובראש לכל, הסיפור שסיפר.

לא כל החלומות שבמקרא הם ממין החלומות האלה. יש חלומות שהם קשר אינטימי בלתי אמצעי בין הקדוש ברוך הוא הדובר אמת בלב נביאיו. "...אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת..." (במדבר י"ב, ו'-ח'). ויש נביאי שקר הקרואים בלעג ".. חֹלֵם חֲלוֹם" (דברים י"ב, ב') שאסור לשמוע להם. אלה מן הסתם היו ידועים כחולמי חלומות מקצועיים. ויש חלומות שהם ככיסופים כגון "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו,א'). אבל כל החלומות בספר בראשית הם ממין החלום שכל שיודעים עליו הוא מה שהחולם כביכול מספר אודותיו מטעמים היפים למאווי לבו, וכשהוא מספר, הוא גם יוצר אותם. יתרה על כן, כולם חלומות שהסופר המקראי בוחר לספר אותם מפני שהם משרתים עלילה שיש לה ראשית ויש לה אחרית וכולה המציאות עצמה, הבאה לכלל ביטוי הולם באמצעות שורה של חלומות. חלומות ששם הסופר המקראי בפי יוסף, מביאים למכירתו, ולמאסרו בבית האסורים. חלומות שחולמים שרי פרעה החבושים בכלא מצרים מביאים ליציאת יוסף השומע חלום לפותרו מבית השבי ולהתייצבותו בארמון פרעה, וחלום פרעה, הראשון והשני, מביא לעלייתו של יוסף לכס השלטון על הממלכה, שמביאה לירידת יעקב מצרימה, שמביאה לקריעת ים סוף, שמביא לסיני.

כשהמקרא אומר "... וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר" (בראשית מ"א, א'), הוא אומר מה שאמר פרעה ברבים. איש לא היה עמו כשעלו הפרות השמנות מן היאור, ואיש לא ראה את הרזות 'אוכלות' כביכול את השמנות, והמשפט שמצטט המקרא מפי פרעה המספר על חלומו בשנייה "וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה" (שם כ"א), הוא בוודאי התרשמות בלתי אמצעית של מספר החלום. המספר המקראי נועל את חלום הפרות ופותח חלום שני, חלום השבולים הבריאות והטובות ה'הנבלעות' על-ידי שבע שיבולים דקות שדופות קדים, שצמח בארץ שחונה רדופת רוח ממזרח. לקורא אין ספק, גם בלא פותר חלומות בשיעור קומתו של יוסף, כי חלום פרעה אחד הוא. אבל המקרא רוצה כי פרעה יחלום פעמיים ויספר חלומו פעמיים כדי להביא את יוסף לקדמת השלטון מנער בן שבע עשרה מוקצה על די אחיו לכס משביר מצרים.

אם נשוב לראות בחלום גילוי נוסף על-פי מה שאמרו חז"ל, "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו", או גילוי נוסף על-פי מה שאמרו חוקרי הנפש על חלום שעיקרו "מסרים המפנים תשומת ליבו של האדם לבעיות הצריכות פתרון", נוכל להניח כי פרעה היה מוטרד מן האושר המופלג ממנו נהנתה מצרים. נתיניו נהנו משפע שהעניקה להם אדמת הדלתה של הנילוס שהייתה בחינת גן אדיר פורה במרחב מדברי עוין. הם חיו את ימיהם כאילו אין אחריהם מחר זועם. הוא ידע כי המחזוריות בנודעת בטבע היא חוק בין אם מאמינים בו בין אם בטובה הוא נשכח. לא היה כל סיכוי לצאת באזהרות לעם שבע להיכון לרעב שמוכרח לבא. מושל הגוזר חיסכון על הבריות החיות בשפע נחשב בעיניהם למי שגוזל אותם. הוא היה מאבד את כסאו. אבל האחריות לא הניחה לו לנום שנת ישרים. הוא לא היה צריך למלאך שיודיענו כי הרעב מחשב לבא. הוא ידע. הרעב היה בלתי נמנע. אולם באותה מידה היה בלתי נמנע כי עם שבע יחסוך לחמו כדי להזין בו עם רעב של מחר. הוא חלם. הוא חלם את הדרך בה יזהיר את עמו. הוא חלם את אמצעי התקשורת המשכנע ההופך אזהרה מופשטת לסיפור נפלאות מרתק. אבל הוא עצמו לא יכול היה לעמוד בפני האומה כולה ולספר. סיפור נפלאות מרתק בפי מלך שליט, היה נשמע חלול, מגמתי, מזויף, משרת את טובת המלך, לא טובת העם. החלום היה פתור מראשיתו. אבל כדי להביא את מצרים לאמץ מדיניות של שבע שנות חיסכון במשך שבע שנות השפע כדי להתקיים בשבע שנות הרעב, צריך היה שסיפור הנפלאות המרתק יסופר על-ידי מי שיודע לספר, על-ידי מי שנודע כפותר חלומות, על-ידי מי שהישרדותו כעבד נמכר במצרים האדנותי מוכיחה כי ה' אלוהיו עמו, כי הוא ברכה, כי על כל מעשיו דואה ההשגחה העליונה.

אגב כך, אין הסופר המקראי חוסך את הסיפור שבתוך הסיפור, שיש בו עלילת חיים סוחפת של נער שאחיו רואים בו מי שהפעיל קסמו על אביו כדי ליטול מידו מה שהיה שלהם, של שנאה שלא עצרה על סף עינוי אב זקן בלמעלה מעשרים שנות אבל שווא, סיפור של נקמה באמצעות חסד שמכלים את העוון. הרבה הרהורים מוליד הסיפור שבתוך הסיפור, והדעת אינה נרגעת ומוצאת עצמה דנה את כל הנפשות הגדולות הפועלות, את יעקב על כתונת הפסים, את האחים על הקנאה, את יוסף על חלומותיו, על התעלמות הארוכה הנוראה מאביו החי עד שעלה לגדולה. אבל עיקרו של הסיפור הגדול הוא סיפורו של החלום שבני אדם חולמים אותו כדי לפתור אותו ולהגשימו וההשגחה העליונה מלווה ואומרת, הכל צפוי, אבל הרשות נתונה.