מישאל חשין. יליד 16.2.1936. נולד בביירות, במהלך ביקור משפחתי בביירות. אביו, שניאור זלמן חשין, כיהן כשופט וכממלא מקום נשיא בית המשפט העליון. מישאל חשין למד בבית הספר היסודי כרמל בתל אביב. היה חבר תנועת הצופים וניגן בפסנתר. ב-1950 עבר עם משפחתו להתגורר בירושלים. למד בבית הספר התיכון בית הכרם בירושלים. התגייס לצה"ל רק בגיל 31, בשל סיבות רפואיות. נשוי לרות (מנהלת קרן ירושלים), אב לשלושה.
את לימודיו האקדמיים החל במחלקה להנדסה בטכניון, במסגרתה למד כשנה. בהשפעת בני משפחתו, פנה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1958 סיים לימודי תואר ראשון בהצטיינות, והחל להרצות (חלקית) בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. התמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, אצל פרקליט המחוז, גדעון האוזנר. סיים תואר שני בהצטיינות יתירה, כשהוא משמש במקביל כמרצה זוטר. בוגר לימודי תואר שני ושלישי, בהנחייתו של פרופ' גד טדסקי.
ב-1962 הוענק לו התואר דוקטור למשפטים. למד במשך כשנה בלונדון סקול אוף אקונומיקס. אחריה שב לארץ ועסק בהוראה, במשך תקופה קצרה, באוניברסיטה העברית בירושלים, בנושאים: עשיית עושר ולא במשפט; קניין ומשפט בינלאומי פרטי.
בשנים 1973-1962 שימש פרקליט בפרקליטות המדינה. ב-1968 מונה לראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות, ושימש בתפקיד סגן פרקליט המדינה. ייצג את המדינה בבתי המשפט, בערכאות שונות, ובמיוחד בבית המשפט העליון. בתפקידו זה סירב להגן בבג"צ על הוועדה לביקורת סרטים, שאישרה את הקרנת הסרט: 'שוער לילה'. ייצג את המדינה בעתירה שהגיש עו"ד רסלר, לחיוב המדינה לאפשר שידורי טלוויזיה בשבת (העתירה התקבלה)
בשנים 1978-1973 כיהן בתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. עסק בענייני משפט ציבורי. טיפל, בין היתר, בסכסוך בין הכנסיה הקופטית לבין הכנסיה האתיופית - על פיסת קיר קטנה עליה השתלטו האתיופים בכנסיית הקבר בירושלים.
ב-1978 פרש ממשרד המשפטים, והחל לעבוד באופן פרטי. הפעיל משרד בשותפות עם עו"ד
צבי אגמון. במסגרת עבודתו טיפל בתיקים מסחריים, בוררויות ועתירות לבית המשפט העליון. בין העתירות שבהן טיפל: בשם האוניברסיטה העברית בירושלים, השיב את הארכיאולוגים לחפירות בעיר דוד; ייצג את עובדי גל"צ בבג"צ, נגד החלטת הרמטכ"ל לסגור את מחלקת החדשות של התחנה; הביא לחיוב כנסת ישראל לתקן את ההסדר הלא חוקי של שלוש שנות שירות בצבא; עתר בשמו של ח"כ
יאיר צבן, נגד תשלומי הפנסיה לרב פרדס, שהורשע במעשים מגונים; בשם העיתונים היומיים, אילץ את
רשות השידור להפסיק את הפרסומת המוסווית בתשדירי שירות; השיג צו המאפשר לחברת אוטובוסים מיריחו להשתמש בגשר אלנבי, לאחר שהממשל הצבאי סגר את גשר דמיה לירדן; בפס"ד ז'רז'בסקי הגן על ההסכם שחתמו
יצחק מודעי ואחרים עם המערך. ב-1982 ייצג את
אמנון רובינשטיין ואת תנועת שינוי, בבג"צ נגד תיקון למפרע בחוק מימון מפלגות - שנועד להיטיב עם המפלגות הגדולות; ייצג את
כימיקלים לישראל, בבג"צ שהגישה נגד מינוי פוליטי שעשה שר התעשיה והמסחר,
אריאל שרון (שרון נאלץ לסגת מהחלטתו); ב-1983 ייצג את האלוף דרורי בפני ועדת כהן - ועדת החקירה לארועי סברה ושתילה; ב-1986 ייצג את פורשי השב"כ - ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא, בהליכים בפרשת 'קו 300'. השלושה הם אלה שגילו את פרשת בידוי הראיות, ובשל כך הודחו מהשירות.
ביום 15.1.92 מונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון.
ביום 16.2.06 סיים תפקידו כשופט בבית המשפט העליון עם הגיעו לגמלאות.
במסגרת כהונה זו, פסק, בין היתר (בהרכב שלושה שופטים או יותר) בעניינים הבאים: בערעור על הארכת מעצרו של שלמה זאדה, באשמה שביצע עבירות סמים, פסק שיש מקום לעצור נאשם עד תום ההליכים, אם קיים סיכוי סביר שהראיות לכאורה, הקיימות נגדו, יוכיחו את אשמתו בתום המשפט; פסק שיש לאשר את החוזה הקואליציוני בין
ש"ס למפלגת העבודה. קבע שההסכם אינו שפיט, בהיותו הסכם פוליטי; בערעור שהגישה הלנה תורג'מן, בעלת מכון עיסוי מתל אביב, על הרשעתה ועל חומרת העונש בגין סרסרות למעשי זנות והחזקת מקום לשם זנות, פסק, בדעת מיעוט: יש להטיל עליה עונש של יום מאסר אחד בלבד, שכן המשטרה הגיעה למקום בגלל תלונת שכן על קיום מטרד, ולא על עבירת זנות, ולכן העונש כבד מדי. בית המשפט דחה את ערעורה; בערעור שהוגש נגד כנסת ישראל, נגד תקיפות 'חוק גל' על הסדר החובות של המושבים, פסק: יש לקבל את הערעור, ולפסול את 'חוק גל'. לגישתו, הכנסת אינה מוסמכת לחוקק חוקה. הוא הסביר כי האסיפה המכוננת, שהתכנסה לאחר הבחירות של 1948, ישבה כגוף חד-פעמי וגזרה על עצמה כליה ברגע ששינתה את שמה לכנסת הראשונה; פסק, בדעת מיעוט, שיש לקבל עתירתו של מרכז השלטון המקומי, שביקש לבטל את הסעיף בחוק חסינות חברי כנסת, האוסר על כפל כהונה לכנסת ולראש רשות מקומית, פרט לראשי רשות מקומית שכבר מכהנים. מרכז השלטון המקומי טען שזהו חוק מפלה; דחה עתירתם של גלברט ויואל שמלה, שעמדו על הדחת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, עבד אל-רחמן זועבי, מוועדת שמגר לחקר הטבח בחברון, בעקבות התבטאותו בראיון עיתונאי; לאחר פיגוע ההתאבדות בדיזנגוף, התנגד לפוצץ את בית משפחתו של המחבל המתאבד סאלח ניזל בקלקיליה, וקיבל, בדעת מיעוט, את עתירת משפחת המחבל נגד ההריסה; בעתירה שהוגשה התנגד, בדעת מיעוט, להריסת ביתו של המתאבד מוסא ראנימת - שביצע את פיגוע ההתאבדות בקפה אפרופו. טען, שלנוכח חוק-יסוד:
כבוד האדם וחירותו, אין להעניש בהריסת בית בני משפחה שלא הוכח כי היו שותפים לפיגוע; בעתירה שבה דן, התיר לשירות הביטחון הכללי להפעיל את שיטת הטלטול בחקירת עבד בלביסי, מתוך הנחה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, גילוי המידע מפי המחבל עשוי להציל חיי אדם; בערעור שהוגש, פסק, בדעת מיעוט, שיש להשאיר במעצר עד תום ההליכים את העציר גנימאת, הנאשם בגניבות רכב; פסק שיש לאפשר לעסקן הפוליטי
חיים כהן, להתמודד בפריימריס של מפלגת העבודה במחוז ירושלים. העדיף את החלטת המוסד לבירור עתירות במפלגת העבודה, שהוא מוסד פוליטי מובהק, אשר אישר את זכותו של כהן להתמודד, על-פני החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שפסל את ההתמודדות; הרכב מיוחד פסק שיש לבטל את הוראת שר התחבורה,
יצחק לוי, לסגור את כביש בר-אילן לתנועת כלי רכב בשעות התפילה, בשבתות וחגים, עד שיוסדר עניינם של החילוניים הגרים באזור (בית המשפט הציע לשר להקים ועדה ציבורית, בלתי תלויה). עתירתה של עמותה חרדית, שביקשה להורות על סגירה מוחלטת של הרחוב בימי שבת וחג לנסיעת כלי רכב, נדחתה. חשין פסק, בדעת מיעוט, שיש לבטל לחלוטין את החלטתו של השר לוי; בערעור שהגישה עמותת תנו לחיות לחיות, נגד חברת מפעלי נופש חמת גדר בע"מ - על שקיימה מופעי קרבות בין תנינים לבני אדם, פסק שקרבות אלה מוגדרים כהתעללות, התאכזרות, ועינוי על-פי חוק צער בעלי חיים, ולכן אסר על קיומם; בערעור של אסיר, אבי גולן, על סירובו של שירות בתי הסוהר להתיר לו לפרסם טור אישי במקומון בנתניה, פסק חשין, בדעת מיעוט, כי משקלן של חששות השב"ס שפרסום הטור יפגע במשמעת בכלא, רב יותר ממשקלו של
חופש הביטוי, ולכן אין להתיר לאסיר את כתיבת הטור; דחה ערעורו של מירון איזקסון, על רישום תנועתו של
אחמד טיבי כמפלגה. פסק, כי שאיפתה של מפלגה בישראל להפוך את מזרח ירושלים לבירת המדינה הפלסטינית, אין בה כדי לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; דחה ערעורם של מטה מותקפי הטרור - אורה קליין, אורה בכרך ומאיר אינדור, נגד שחרור האסירות הפלסטיניות בהתאם להסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית; פסק, בדעת מיעוט, שאין מקום להתערב בהחלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שאסרה הקרנתו של הסרט הצרפתי-יפני - 'אימפריית החושים'; קיבל את ערעור המדינה על פסק הדין שזיכה את ארבעת הצעירים שהיו מעורבים בפרשת האונס בשמרת - אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון ואריק חזון; דחה ערעורו של הרצל ראד, נגד הרשעתו בקיום מגע עם סוכנים אירניים, וקבע כי העונש הולם את נסיבות המקרה; קיבל ערעורו של יוסף קראוס, לשעבר ראש לישכת החקירות במשטרת חיפה, על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בתביעת דיבה שהגיש נגד
ידיעות אחרונות, חדשות והמקומון כלבו. קבע כי כאשר כלי תקשורת מפרסם כתבות המבקרות איש ציבור בעקבות פתיחת חקירה נגדו, חייב אותו כלי תקשורת, אם יתברר שאיש הציבור נוקה מהחשדות נגדו, לפרסם עובדה זו; דחה ערעורו של גבר נשוי מדרום הארץ, שתבע לקבל לידיו את התינוק שנולד לו מיחסיו עם שכנתו הקטינה; קיבל עתירתו של חסן אבו נג'יב וביטל החלטה של בית דין רבני בבאר שבע, שהתיר למוסלמית ממוצא יהודי שהיתה נשואה לו, להחזיק בבנם המשותף בן השנתיים ולגדלו כיהודי. קבע כי סמכות בית הדין הרבני בכל הנוגע לאחזקת הילדים, מותנית בהסכמת האב, ומכיוון שזו לא ניתנה, ההחלטה מבוטלת; הפחית את עונשו של ח"כ לשעבר, יאיר לוי, מחמש שנים לארבע שנים. דחה את ערעורו של לוי, שביקש לקבל את העונש שהוסכם עליו בעיסקת טיעון; דחה עתירתם של העיתונאים
יואב יצחק ובן-ציון ציטרין, שעמדו על פרסום מוקדם של שמות המועמדים לכהונת שפיטה, בטרם אלה יוצגו לבחירה בפני הוועדה לבחירת שופטים (כשנתיים לאחר מכן התקבלה דרישת העיתונאים בוועדה לבחירת שופטים, כנגד דעתו של חשין, שהשתתף כחבר בוועדה זו); קיבל עתירתה של חוה גולדשטיין, תושבת נתניה, שעברה גיור רפורמי, וקבלה על כי משרד הפנים דורש ממנה תעודה מהרבנות כתנאי לרישומה כיהודיה בסעיפי הדת והלאום במרשם האוכלוסין. פסק כי לצורך רישום פרטי הדת והלאום של מי שהתגייר בישראל, די להציג בפני פקיד הרישום במשרד הפנים תעודת גיור; בשל נסיבות מיוחדות, דחה ערעור של אב, חוזר בתשובה, שביקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי למסור את בתו בת השנתיים לאימוץ; בעתירה שהגישה חברת מיטראל, חייב את המדינה לאפשר יבוא בשר לא כשר לישראל; קיבל עתירתה של ההסתדרות, שביקשה לבטל את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, אשר הכיר בארגון עמית, שהוקם על-ידי קופת חולים מכבי, כארגון עובדים לפי חוק הגנת השכר.
חיבר את הספר: מטלטלין בדין הנזיקין. השתתף בחיבור הספר: תורת הנזיקין הכללית, בעריכת פרופ' גד טדסקי, יחד עם פרופ' יצחק אנגלרד, שופט בית המשפט העליון, ופרופ'
אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון.
ביום 19.09.15 נפטר לאחר מחלה קשה.
