קול הרעם מתל אביב

אדם שפוי המחליט בעצם ימים אלה להתחבר לתקשורת אם באמצעות צפייה בטלוויזיה בערוץ זה או אחר, או בהאזנה לאחת מתחנות הרדיו, חייב לקחת בחשבון שיזדקק מן הסתם לטיפול רפואי. עד כדי כך נעשה העניין חולני ובלתי הגיוני.

כל בכירי החמאס והפתח עוברים בסך, מקפצים מראיון לראיון ומקבלים מסך ומיקרופון בלתי מוגבלים. כל הערוצים עומדים לרשותם והכל למען מטרה אחת - הטלת פחד. הישראלים אשמים במצב, הם מטיחים, דמו של החייל בראשכם, אם לא ישוחררו מיד כל האסירים היושבים בכלא, אזי העניין סגור, הפרק חתום, אין יותר חייל.

השדרנים והמראיינים מנתבים את השיחה, שואלים שאלות שיתאימו לתזה, שכולה שיתוף פעולה עם הטרור ותעמולה למען החמאס ובעקיפין גורמים לכך שמדינת ישראל תסכים לכל מה שירצו, לכל מה שיבקשו.

פרשנינו לענייני טרוריסטים יודעים תמיד לספר כמה אנחנו אשמים וכמה הצד השני אומלל: אין מים, אין חשמל, אין אוכל. בזה אחר זה מופיעים מרואיינים ישראלים והשאלות "נוקבות" מה היית אתה עושה לו זה היה הבן שלך? האם היית אז מסכים לשחרור אסירים? ולא משנה כלל מה אומרים, בסופו של דבר התקשורת לוחצת על כולם - להיכנע.

גם אם היו שרים שגמגמו ואמרו שכניעה מזמינה חטיפות נוספות, הרי הקשר בין מה שהם יודעים, לבין מה שהם עושים, איננו קיים. מורא התקשורת חזק מכל דבר. שר בממשלה יושב באותה תוכנית עם חמסניק ומשיב ברצינות אחד לאחד על הדברים הנאמרים, שהם כולם דברי בלע ואיום.

אתה מעביר ערוץ ושם פוגש ברעולי פנים, המקבלים גם הם מסך חינם לאיומי זעם, ואתה שואל את עצמך - זה טלוויזיה? ומה עם גלי צה"ל, התחנה של הצבא. אתה מנסה לשכנע את עצמך שאין אלה שידורים המגיעים מעזה או מרמאללה. השדרנים הבכירים הם מתווי הדרך של הצעירים, אלה שמקרוב באו וכולם עובדים ביחד בשיתוף פעולה הדוק. אותו קו, אותו דיסקט, אותה חממה. כל אויב זוכה לכבוד מלכים להזדהות מוחלטת, ו"מתנחל" המתראיין, אבוי לו.

הזו תקשורת דמוקרטית החייבת לספק לציבור ידיעות אובייקטיביות, מדויקות, אמיתיות, הזו תקשורת פטריותית עם חופש ביטוי ודעה?

פעם היתה סיסמא: זהירות האויב מאזין, היום האויב אינו צריך כלל מודיעין. הרי האויב מדבר עברית, קורא, מקשיב, והכל נאמר גלוי ופתוח, מה נעשה ומה לא, איפה נתקיף, כן יכנסו לעזה, לא יכנסו, מתי ואיך, מה הוחלט בדיוק בממשלה, מפטפטים את עצמנו לדעת, מבוקר עד ליל.

כולם רוצים שהחייל גלעד שליט יחזור. אבל האם כניעה לרוצחים וטרוריסטים זה הפתרון? איך נהגו האמריקנים כאשר נחטפו חיילים בלבנון, הם לא ניהלו כלל משא-ומתן וקולונל הוצא להורג, האמריקנים המשיכו להתעלם מהחוטפים ולבסוף שוחררו החטופים כולם. כאשר החיזבאללה נוכח לדעת שחטיפות אינן משתלמות הוא פעל בהתאם.

במזרח התיכון הכבוד והכוח הם שני מרכיבים כמעט יחידים. והערבים יודעים שאבדנו מזמן את הכבוד וגם הכוח כבר אינו מה שהיה פעם (לפחות לא נגד הערבים). לממשלה ולאנשי תקשורת ידוע כי רוצחיו של אליהו אשרי מאיתמר הי"ד הם אנשי גדודי חללי אל-אקצה וראש החולייה הוא קצין במשטרת הפת"ח, אם כך מדוע מוסתר הקשר של אנשי אבו מאזן לרצח? דרום הרצועה נמצאת בשליטת הפת"ח, הייתכן שאבו מאזן אינו ידוע היכן נמצא החייל? מדוע בודדו אבו מאזן וארגונו מאנשי החמאס וההתייחסות אליהם היא כאל פרטנרים ראויים, האם כדי שנמשיך לתת להם את ארץ ישראל?החייל לא הוחזר. ושוב נשמעות האמירות הרגילות, של מה העולם יגיד אם נצא לפעולה? בכל מקרה העולם לא יהיה מרוצה, אז לפחות שתהיה לו סיבה.

היעלה על הדעת שבריטניה היתה נותנת מיקרופון להיטלר ולכל נאצי במלחמת העולם השניה כדי שידברו ויסבירו מדוע הם רוצחים? האם ארה"ב היתה מגישה לבן-לאדן מיקרופון וזמן מסך כדי שישא את דבריו לעם האמריקני? אצלנו בתקשורת אין איש הסוטה מהקו הקבוע, אחרת חלקו לא יהיה עוד עמם.

ובאזור הדמדומים הלזה אין מי שיקום ויזעק, אפילו במפלגות הקרויות ימין - אחז שיתוק. אפילו לא נשמעה מחאתן לגבי צווי הרחקה שקבלו מספר תושבים מיהודה ושומרון. צווי הגבלה אלה, על מה נמסרו בעצם? על דעה? על מחשבה? האם דבר כזה הוא חוקי? אם יש אישום כלשהו - תחקרו, תעצרו, תביאו למשפט, אבל לגרש מהבית על דעות, רק כי אינן נושאות חן? כך מתנהלים במדינת חוק? האם נגד ערבי אחד הוצא צו גירוש בגלל דעה?

בראש צלול ובדעה מפוקחת אתה יודע שאם כל זה יימשך אין לנו סיכוי להישאר כאן ולשרוד. עד שלא יקום בארץ הזו משה רבנו שיוציא אותנו מהמדבר הנורא הזה, מהתהום שצוללים לתוכה בעיניים פקוחות, אין סיכוי. הריקבון שפשה בכל, הוא עמוק מדי, אין לו תקנה.

ואפילו דבריו של שמעון פרס מהימים האחרונים שאנו קרובים יותר מאי פעם לשלום עם הפלשתינים, כבר אינם מצליחים לעודד את הרוח.