משרד החינוך התעלם ממעשי אלימות מתמשכים מצד תלמידים בתיכון ליהמן בדימונה וטייח את הטיפול בתלונות המורים על אלימות זו. הנהלת בית הספר התעלמה גם היא מתלונות המורים, ולאחר שמורה נפגעה - מסרה גירסה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות. כך קובעת (11.1.13) שופטת בית משפט השלום בתל אביב,
יעל הניג.
יפעת קרן, אשר לימדה בנובמבר 2004 גיאוגרפיה בתיכון ליהמן, הוציאה מן הכיתה תלמיד - בנו של מורה אחר - בשל עבירות משמעת. כדרכם של רוב המורים, היא נעלה את הדלת כדי למנוע מעשי אלימות של תלמידים. כאשר נשמעו דפיקות חזקות על הדלת, שלדברי התלמידים היו אופייניות לתלמיד שהורחק, פתחה אותה קרן ואז התפוצץ מולה נפץ. קרן התמוטטה, נזקקה לטיפול רפואי ועזבה לחלוטין את ההוראה ואת העיר.
הניג קובעת, כי בבית הספר התרחשו מעשי אלימות רבים, למרות שהמנהל דאז אליעזר בן-שטרית ומשרד החינוך סברו שמדובר ב"מעשי קונדס בלבד". הניג מצטטת באריכות פרוטוקול של פגישה בין נציגי המורים וההנהלה, שנועדה להתקיים לפני הפגיעה בקרן אך התקיימה אחריה, בה תיארו המורים בפירוט רב את מעשי האלימות נגדם ואת האווירה השוררת בבית הספר. לבן-שטרית לא היו תשובות של ממש למצב זה.
מכתב הטיוח של יו"ר הוועד
כאשר פנתה קרן למפקחת על בית הספר בעקבות הפגיעה בה ותיארה את המתרחש בו, שלחה יו"ר ועד המורים, כוכי כספי, מכתב למפקחת ובו היא מכחישה את דבריה של קרן. ואולם, מכתב זה עמד בסתירה מוחלטת לדבריה של כספי עצמה בפגישה עם ההנהלה, והניג קובעת שהוא "משקף את העמדה אותה בחרו בית הספר ומנהלו להציג כלפי חוץ ומהווה ניסיון טיוח כושל".
המפקחת עצמה העידה, כי החלה לפקח על בית הספר רק חודש וחצי לפני האירוע, וטענה שאין היא אחראית על הטיפול בגילויי אלימות מצד התלמידים כלפי המורים. הניג קובעת, כי משרד החינוך ידע על גילויי האלימות והתעלם מהם, דבר המלמד על התייחסותו לאירועים כגון זריקת שקיות מים ומלפפון על מורים, וזריקת פצצת עשן בשטח בית הספר. עוד עלה מעדותה של המפקחת, כי גם אם הייתה יודעת על האירועים - לא היו לה כלים מעשיים כלשהם להציע למורים. הניג מציינת, כי תלמידים אלימים לא הורחקו מבית הספר, לדברי בן-שטרית - עקב לחצים מצד עיריית דימונה, וכך לא הופעל האמצעי המשמעותי ביותר שבידי בית הספר נגדם.
על התנהלות בית הספר ומשרד החינוך לאחר הפגיעה בקרן אומר הניג, כי בית הספר ניסה לטייח את האירוע - לא ביקש סיוע בטיפול במצב ואף הכחיש את קיומו. ואילו "למשרד החינוך אין עניין או יכולת לטפל בשורש האלימות בבית הספר. מבחינה זו, התנהלותו אינה מכוונת לפגיעה אישית בתובעת, אלא משקפת תפיסה מערכתית".
החוק מגן רק על התלמידים
בנוגע לאחריותם המשפטית של בית הספר ומשרד החינוך קובעת הניג, כי הם מחויבים לספק למורים סביבת עבודה בטוחה, וקרן הייתה רשאית לצפות שהם ינקטו אמצעים סבירים כדי להגן עליה. לדבריה, החוק ובתי המשפט שמים דגש על זכויותיהם של התלמידים ואינם מגינים די הצורך על המורים: זכויות התלמיד הוסדרו בחקיקה ראשית, בעוד אלו של המורים מוגנות - אם בכלל - בהוראות של פקידי משרד החינוך. לדעת הניג, יש מקום לעגן בחקיקה ובפסיקה גם את זכויותיהם הלא-פחות חשובות של המורים לשלמות גופם, בריאותם ובטחונם.
עוד אומרת הניג, כי משרד החינוך לא הוכיח שהוא סובל ממצוקה תקציבית המונעת ממנו להפעיל אמצעים סבירים למניעת אלימות כלפי מורים, והיא לא שוכנעה שעלותם עולה על התועלת שתצמח מהם. יתרה מזאת: המשרד ובית הספר גם לא עשו שימוש בכלים שכבר הועמדו לרשותם בחוזרי מנכ"ל משרד החינוך.
הניג קבעה, כי משרד החינוך, העירייה, בית הספר ובן-שטרית יפצו את קרן ב-376,000 שקל וישלמו לה גם הוצאות בסך 95,000 שקל. העירייה, בית הספר ובן-שטרית ישלמו 60% מסכום זה, ומשרד החינוך - 40%. את קרן ייצגו עוה"ד שווייצר, דאום ופרידליך, ואת הנתבעים - עוה"ד ברכיה ורחמני.
