מעבידים עושים שימוש ב"הסדרי גישור" ככלי להבטיח שעובדים לשעבר לא יתבעו אותם, גם כאשר לא כל זכויותיהם ממולאות. כך מתריע (11.11.13) שופט בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, דורי ספיבק.
ספיבק מסביר, כי מעסיקים נוהגים להחתים את עובדיהם הפורשים על כתב ויתור, לפיו אין להם תביעות נוספות מעבר לסכומים ששולמו לה. אולם, בתי הדין נמנעים פעמים רבות מלתת תוקף לכתבים אלו, כאשר הם מתיימרים להביא לוויתור של העובדים על זכויות המוקנות להם על-פי חוק ושעליהן לא ניתן כלל לוותר. אולם, חלק מן המעסיקים מצאו פתרון יצירתי בדמות גישור:
"בקשות מסוג זה שהוגשו לבתי הדין בעת האחרונה, מהווה מבחינה מעשית ניסיון 'לעקוף' את ההלכה הברורה לפיה רבים הם המקרים שבהם לא ניתן תוקף לכתבי ויתור, וליצור מצב דברים שבו עם תשלום 'גמר החשבון' על-ידי המעסיק יהיה העובד מנוע מלתבוע זכויות נוספות, אפילו המדובר בזכויות שהוא אינו יכול לוותר עליהן. שכן כידוע, עם אישור הסדר הפשרה על-ידי בית הדין, נוצר מעשה בית דין והעובד יהיה מנוע בעתיד מלפנות לבית דין זה ולתבוע את זכויותיו, גם אם קופחו".
כדי למנוע מצב זה, אומר ספיבק, חייב בית הדין לבחון לא רק האם הבקשה מוגשת בצורה הנכונה מבחינה נוהלית, אלא להשתכנע שזכויותיו של העובד נשמרו ושהגישור אינו מהווה ניסיון למנוע מהעובד - שבמקרים אלו תמיד אינו מיוצג ואינו מאוגד - לתבוע בעתיד את המגיע לו.
הדברים נאמרו בהחלטתו של ספיבק שלא לאשר הסדר גישור בין עובד תאילנדי לבין חברת טוליפ פרחים, במסגרתו אמור היה העובד לקבל פיצויים של 14,000 שקל. הוא מציין, כי העובד לא היה מיוצג וכי המגשר כלל לא בדק האם העובד קיבל את שכר המינימום, האם בוצעו ההפרשות המחויבות עבורו וכמה שעות עבד. גם סכום הפיצויים שנקבע לא הסתמך על בדיקה כלשהי, וספיבק מציין שעל-פי הנתונים שהוצגו בפניו - אפילו עבודה בשכר מינימום הייתה מחייבת פיצויים גבוהים ב-50%.
בשולי הדברים אומר ספיבק, כי הגיעה העת לדאוג לכך ש
עובדים זרים המסיימים את עבודתם בישראל יזכו לסיוע משפטי - בחינם או בתשלום מינימלי - כדי להבטיח שיקבלו את מלוא המגיע להם בטרם יעזבו את הארץ. בהקשר זה, הורה ספיבק להעביר את פסק דינו לממונה על זכויות עובדים זרים במשרד הכלכלה ולראש האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים.
