"העובדה שחומר מסוים מהווה גורם סיכון אינה מספיקה להוכחת תביעה, ועל התובע להוכיח את תביעתו החל מהקשר הסיבתי הפוטנציאלי וכלה בקשר הסיבתי הספציפי". כך אומר (יום ה', 24.9.15) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, בפסק דינו בנושא הקישון. הוא גם מונה את שלבי ההוכחה:

• יש להוכיח עודף תחלואה.

• יש להוכיח קשר סיבתי פוטנציאלי, קרי: כי חומר פלוני מהווה גורם סיכון לסוג מסוים של סרטן.

• יש להוכיח, כי החומר מהווה גורם סיכון בתצורת החשיפה הרלוונטית (מוצק, נוזל, גז).

• יש להוכיח, כי החומר מהווה גורם סיכון בדרך החשיפה הרלוונטית (נשימה, בליעה, דרך העור).

• יש להוכיח, כי החומר מהווה גורם סיכון במתאר החשיפה הרלוונטי, הכולל את היקף החשיפה ומידתה, תקופת החשיפה ואופן החשיפה (שעות וימים או חודשים ושנים, ברציפות או בהפסקות, מעל המים או מתחת למים, בליעה או נשימה של כמויות גדולות או חשיפה ספורדית לכמויות קטנות וכיו"ב).

• יש לקחת בחשבון גורמי סיכון רגילים אחרים (כמו גיל, עישון, חשיפה לשמש, גנטיקה משפחתית ועוד).

עמית מסכם נקודה זו: "דרך המלך להוכחת קשר סיבתי בתביעת נזיקין בגין חשיפה לחומרים מסוכנים עקב זיהום סביבתי אינה על סמך אינטואיציה, תחושת בטן ו'שכל ישר', אלא על סמך ראיות מדעיות".

קודם לכן אומר עמית: "אני נכון להניח, כי ייתכנו מצבים ייחודיים ונסיבות חריגות בהן בית המשפט יהא נכון להכיר בקשר סיבתי או בתופעה מסוימת גם בהעדר וודאות מדעית. זאת, נוכח מגבלות המדע ומאחר שקיימים שטחים נרחבים בהם המדע טרם גיבש עמדה ברורה. באותם מקרים ייחודיים, הנובעים מחוסר ודאות מדעית או מגבלות המדע, ההכרעה יכול ותתבסס על המודל האינדוקטיבי המבטא את נסיון החיים והשכל הישר, אך על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה במקרים אלו, ולהתבסס על חוות דעת מומחים ועל המארג הראייתי הכללי. ודוק: כאשר המדע אינו יכול לשלול תופעה מסוימת, אין לפרש את הדברים כחוסר ודאות מדעית, באשר האמירה 'לא ניתן לשלול' נכונה כמעט לכל תופעה".

במקרה של הקישון, מדגיש עמית, לא מדובר בחוסר ודאות מדעית: ידוע הקשר בין חומרים מסוימים לבין סוגים מסוימים של סרטן. לכן, היה על הצוללנים והדייגים להוכיח את הקשר הסיבתי הזה - ובכך כשלו לחלוטין.