במסגרת שורת חוקי "הוכח את נאמנותך", יזמה קבוצה גדולה של חברי כנסת, רובם מקדימה, אך גם מקומם של חכ"ים מסיעות אחרות לא נפקד, חוק חדש: 'החרמת? שילמת!'.
על-פי הצעת החוק, "אין ליזום חרם על מדינת ישראל, לעודד השתתפות בו, או לספק סיוע או מידע במטרה לקדם אותו". הצעת החוק הוגשה, איך לא, בתגובה לשורה ארוכה של התבטאויות מצד מרצים באקדמיה אשר - משנוכחו כי תש כוחם מלשכנע את הציבור הישראלי בעמדתם, ביקשו תגבורת מבחוץ וקראו לחבריהם באקדמיה שמעבר לים להחרים את האקדמיה דכאן.
מי שקורא לחרם, לפי הצעת החוק, עלול לחטוף 'פעמיים': גם נזיקית (הוא עלול להתבע ולפצות בלא הוכחת נזק ואם יוכח נזק, סכום הפיצוי יהא בהתאם לנזק), וגם עונשית: הוא ישלם קנס שיצטרף - ככל הנראה - לשורת הקנסות שאזרחי ישראל משלמים יומם וליל.
להחרים? רק מבחוץ
בעוד שאזרח ותושב ישראל אשר יקרא להחרמתה, 'יחטוף' כלכלית (שכן המדינה תתבע אותו בתביעה נזיקית ותטיל עליו קנס במסלול העונשי), הרי שאם אינך אזרח או תושב ישראל, תתבקש להחרים את ישראל, אך מבחוץ, זכות הכניסה שלך לישראל תישלל למשך עשר שנים.
אבוי למחרימים
הצעת החוק מבחינה בין שלושה סוגי מחרימים: הישראלי ה"בוגד", היינו, אותו ישראלי אשר שוחרי הציונות נוסח "אם תרצו" שביננו, יכנו אותו "הלוקה באנטישמיות עצמית ובשנאה עצמית גלותית, מעין "מלשן קטן" מן הסוג הידוע לשמצה שמקבל תרומות מ
הקרן החדשה לישראל"; הזר (ניתן להניח לדוגמה כי בין היתר מדובר בפלשתינים אשר איבדו תושבותם עקב שלילת תושבותם עקב שהותם רבת השנים בחו"ל, כמו גם כל מיני "פעילי שלום" שונאי ישראל שחושבים שהם יכולים להחרים היום את ישראל ומחר להגיע לבלעין ולחטוף כדורי גומי בראש כאילו אין מחר, או אפילו את מה שריצ'ל קורי קיבלה [פגישה עם מלאך המוות בהפקת טנק צה"לי], ועכשיו שר הפנים ישלול מהם את התענוג הזה); וכמובן "ישות מדינת זרה". ניתן להניח שבצמד המילים "ישות מדינית זרה" מתכוונים למדינה-זרה, נניח, לטורקיה.
הצעת החוק קובעת כי מי שמחרים אותנו, נעשה לו בדיוק את אותו הדבר, ולא נעשה איתו שום עסקים ווט-סו-אבר.
הצעת החוק גם מאפשרת לישראלי אשר נפגע מן החרם להגיש תביעה נזיקית נגד המחרימים. מי יכול להיות הישראלי הזה? נניח, מוכר המזכרות ליד הכותל המערבי או ברחוב בן יהודה בתל אביב, אשר עד עתה התפרנס מתיירות עניפה, ועכשיו - אין. או המרצה שכותב לו מאמרים בשקט בחושך, כי אף אחד אינו רוצה לקיים איתו קשרים מקצועיים (חוץ מהחבר'ה שלנו מינוס אלו שמלשינים עלינו מתוכנו). זה יכול להיות גם אוהד הפיקסיס הצעיר, שמבלה כל היום מול המראה עם גיטרה דמיונית ומיילל בניסיון לחקות את קול-יללת-התן של סולן הפיקסיז, פרנק בלק, שיכול, במסגרת הטרנד הנזיקי להגיש תביעות בגין נזק לא ממוני, להגיש תביעה על הצער, הסבל ועוגמת הנפש שבביטול הופעת הפיקסיז. זה יכול להשמע כמו:
- "התובע, אדם צעיר בימים אשר נעוריו היו קשים מנשוא, מצא מזור למכאובי-גיל ההתבגרות שלו בהאזנה לפיקסיז. הנתבעת 1, להקת הפיקזיס, התחייבה ביום כך וכך להגיע לישראל להופעה. התובע שינה מצבו לרעה, ניתק קשרים עם חבריו, ביטל תוכניות ללימודים אקדמים והקדיש את כל כולו לציפיה נרגשת להופעת הנתבעת 1. ביטול ההופעה גרם לתובע נזקים, לרבות נכות נפשית בשיעור 5% (חוות דעת של ד"ר פלומקין מצורפת ומסומנת א'), אובדן ממון והנאה ונזקי הסתמכות כאמור לעיל".
גם מדינת ישראל, כאמור - תוכל לתבוע את נזקיה מן המחרימים.
כמו באמריקה
יש מי שיצקצקו בלשונם ויגרסו כי החוק מקרתיסטי, ועל כן דברי ההסבר לחוק, בבחינת "הכינותי מראש" תגובה לטענה זו:
"כך עושות כולן" (טוב, לפחות ארצות הברית). מציעי החוק, עם קריצה לתרבות ההלקאה העצמית היהודית-ישראלית מצינים כי:
- בארה"ב קיים חוק דומה המגן על ידידותיה מפני חרם של צד שלישי, כאשר הנחת היסוד היא שאזרח או תושב המדינה לא יקרא להטלת חרם על ארצו שלו או על בעלות בריתה. הנחה זו הופרכה ככל שהדברים אמורים באזרחי ותושבי ישראל. אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה.
ועכשיו ברצינות
לחוקק חוק נגד מחרימים, זה הזוי ומיותר. מדינת ישראל מתנהגת כמו אותו ילד דחוי בכיתה, שאחרי שהחרימו אותו, "מחרים בחזרה" את כל הילדים, בבחינת "הכל עובר אליהם וקקה בידיהם". כן, אז יש מי שסוברים כי ישראל היא קולוניאליסטית כובשת, ממש כמו דרום אפריקה, ומה שעבד על דרום אפריקה יעבוד גם עליה. זו זכותו.
יש מי שסבורים כי דווקא ישראל, עם ההיסטוריה שהלקח ממנה היה להקים את מועצת זכויות האדם של האו"ם, חייבת להיות רגישה למוסדות הבינלאומיים ולביקורת הבינלאומית. גם אם הם טועים, גם אם שיח זכויות האדם בימנו הוא מסולף ומזויף, כי הוא נותן במה לטובלים (בשיח זכויות האדם) ושרץ (הפונדמנטליזם האיסלאמי) בידם, הנהלת חשבונות קטנונית כזו, ועוד דרך המחוקק, אינה במקום.
זו הנהלת חשבונות מגוחכת ופנקסנות של מדינה בפאניקה, שלא עשתה די בתחום ההסברה והמדיניות, ועכשיו, כשהיא אוכלת את הפירות הבאושים של מחדל ההסברה והמדיניות שלה, היא מגיבה בחוקי "נפץ את המראה" ו"הרוג את השליח".
מוטב לשורת המחוקקים ההיסטרית הזו - שמחוקקת את חוק "ישראל בפאניקה", לחשוב על דרכים לשימוש במדיה האלקטרונית בכדי להסביר את הכשל העצום בשיח "זכויות האדם" בעולם, וכיצד שיח זה הפך לפלטפורמת צקצוק לשון של רודנים איסלאמיים.
וישנן חרמות שראוי
לבד מהעובדה שחלק ניכר מהביקורת על ישראל היא צבועה, ומן הראוי היה שלא תשמע, חלקה האחר של הביקורת על ישראל הינה ביקורת צודקת, ואותו כנ"ל לגבי החרמות המתלוות אליה. אני מדברת על חרם על מוצרי ההתנחלויות.
אין חרם מוצדק מזה (אני רק מדמיינת כיצד אעמוד בבוא היום למשפט נזיקי על-ידי מוכרי התפוחים מעופרה ומגדלי החסות מבית-אל).
מפעל ההתנחלות הוא מפעל שנולד בחטא היוהרה של מפלגת העבודה, והמשיך לסחרור של גזל אדמות ונישול מצד מפלגות הימין הקיצוני, תוך שהמדינה הפלשתינית העתידית נחנקת וכלכלתה מקרטעת בשל מפעל הגזל והחמיסה הזו.
מי שסבור שהוא - בזמן שמרבית אזרחי ישראל חיים בבתי דירות צפופים בתוך הקו הירוק - יכול ליהנות מבית צמוד קרקע במחיר רבע דירה בתוככי הקו הירוק - ובתוך כך לגרום לישראל נזק תדמיתי, ביטחוני, אסטרטגי, ודמוגרפי (מפעל ההתנחלויות מבטיח לנו הדרדרות איטית, אך בטוחה, אל עברי פי- תהום דמוגרפי), תוך שהוא שוחק את צדקת המפעל הציוני, שידע שיש לזה מחיר. אתה אומנם מקבל צמוד קרקע ואוויר צח, במחיר מציאה, וזאת בזמן שפלשתינים צריכים לקום בארבע לפנות בוקר בכדי להגיע למקום עבודתם בתשע, בגלל המחסומים שיאפשרו "חופש תנועה" ל"אדוני הארץ", אבל דע לך שלתענוג של להיות "הגביר הלבן" על אדמתם של המנושלים, יש מחיר.
חרם כאמצעי לגיטימי
הזכות להחרים הינה חלק אינטגרלי מ
חופש הביטוי. לפעמים הזכות הזו משמשת תכלית כה אווילית, ואז התרופה לה צריכה להיות בגדרי חופש הביטוי. לדוגמה מסע הסברה כנגד האנטישמיות האיסלאמית שנחזית ל"שיח זכויות אדם".
ישנם אנשים שאינם רוכשים מוצרים שיוצרו תוך התעללות בבעלי חיים, וישנם אנשים אשר אינם רוכשים מוצרים שיוצרו תוך ניצול עובדים. ישנם אנשים שלא יבקרו בבתי קפה שם מחרימים עובדים, וישנם אנשים שלא יבקרו בבתי קפה שאחד הבעלים שלהם הטיח דברי בלע גזעניים באישה ממוצא מזרחי.
חרם כלכלי הוא אמצעי מצוין לאמר למי שמתעשרים באמצעות התעללות או ניצול בעלי חיים שההתעללות הזו לא תשתלם להם. אם בעלי ההון המנצלים את העובדים היו תובעים אותי, נניח, משום שהחלטתי להחרים אותם - חופש הביטוי שלי היה מסוכל. זכור לי שרשת סופר פארם, שלא אפשרה לקופאיות לשבת, החליטה, בצעד הזוי, לתבוע בתביעת דיבה את המפגינים.יש לאפשר לחרמות להתקיים, וכשהם אויליים, מעוותים, ולא צודקים, להשיב בהסברת נגד, כמו במקרה של תומכי חמאס, חיזבאללה ואירן אשר מעלים טענות כנגד עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל, תוך סילוף נתונים משווע ותוך עוורון באשר למתרחש בחצרם האחורית. התשובה לחרמות מסוג שכזה היא הסברה טובה.
החרם מצד הרש"פ: ממה נפשנו?
לפני כמה שנים התחלפה ההנהגה ברשות הפלשתינית, ובא ועלה מנהיג מתון וחפץ שלום. למרות הנסיגה מדרך הטרור ולמרות הנכונות להסכם שלום בגבולות 67 עם חילופי שטחים, ולמרות היוזמה הסעודית, אשר ההתעלמות ממנה בישראל גובלת בנטיה אובדנית, ממשיכה ישראל לבנות בהתחלויות, ולייצר עובדות בשטח כאילו אין מחר. ישראל מבקשת שהרש"פ תעמוד בתנאי הראשון של "הפסקת הטרור" אך הטרור לא גר כאן מזמן. ובכ"ז ישראל סבורה שאבו מאזן "אינו פרטנר" (למרות שכבר אין טרור). באילו אמצעים מצפה ישראל שתנקוט הרש"פ להפסקת הכיבוש, לאחר שנסוגה מדרך הטרור? זכותו של הנכבש להחרים את הכובש, וביננו, הרי ישראל היא זו שאחרית לדרדורה הכלכלי של הגדה באמצעות גזל אדמות שיטתי, והקמת מחסומים שפוגעים בחיי הסחר של הפלשתינים. האם מצפה ישראל שהרש"פ תאמר תודה? שתשב בחוסר מעש נוכח המשך תרמית "שיחות הקרבה", תוך כדי שהכיבוש ממשיך ומזדחל? מה בדיוק אמורים הפלשתינים לעשות? להושיט את הלחי השניה בכדי שכמה גזענים ילעגו לאופי הערבי הנרצע? זכותה המלאה של הרשות הפלשתינית, שאת הדרדרות כלכלתה ניתן לזקוף לחובת ישראל, לגרום לנו נזקון קטן שהוא רק מקצת מהנזק הכלכלי שהכיבוש גורם לכלכה הפלשתינית.
מחד - מתלוננת ישראל כקוזק נגזל כי היא "וילה בג'ונגל" ו"המזרח התיכון אינו שוויץ" ומצד שני, כאשר הרש"פ נסוגה מדרך הטרור ומביעה מחאתה באמצעים כלכליים-מדיניים לגיטימים, הקוזקים הנגזלים אשר קיבלו מחאה נוסח נורווגיה, כמו שרק ביקשו, מיללים. על מה בדיוק?
